כלי חמדה במדבר רפו

אלא כני דמר ר"י ב"פ בשם ר"א כל שעומד בכנסת ואינו נושא את כפיו עובר בעשה וסבר מימר שמצות עשה דוחה ל"ת אנא לא אמרה לי' איתניי' ואנא מלקי לי' ובפני משה מפרש שילקה אותו מפני שאמר דבר שלא שמע ממנו וזה דוחק גדול

לכן נראה דכונת ר' אחא הי' כיון דגבילה הורה כן ונעשה מעשה ע"פ שטימא בהן לנ"כ חייב גבילה מלקות כמו מטמא כהן אם הכהן שוגג וה"נ הכהן הוא שוגג שעשה עפ"י הוראת חכם לכן הוה הוא בגדר מטמא ולוקה ואע"ג דלא יתכן לחייבו מלקות ממש אחד משום דלא עשה מעשה רק הוראה והוי אב"מ ב' דגם הי' שוגג בהוראה משום דסבר עדל"ת מ"מ חייב מכות מרדות כיון דבעצם בר מלקות הוא ומצאנו כיו"ב בירושלמי יבמות פ"ב ה"ו דר' חגיי רצה להלקות למי שהורה שמותר למול בן ארמיתא בשבת ועי' מ"ש בזה בספרי שאלו שלום ירושלים אות כ"ה ואכמ"ל יותר

יהי' איך שיהי' מה שמחלק הר"מ ז"ל בין שוגג למזיד אין לו מקור נאמן בש"ס וידוע שאין מדרכו של הר"מ ז"ל לחדש דברים מעצמו אמנם לדברינו י"ל דהר"מ ז"ל למד זה מד' הספרי הנ"ל דמבואר דבשוגג נכנס הוא תחתיו לגמרי וכמו"ש הרמב"ן ז"ל ולכן אם הוא מזיד ובהתראה לוקה ג"כ

שבתי וראיתי בס' אהבת חסד למרנא הגאון הקדוש מטשעכאנאוו זצ"ל במס' נזיר ד' נ"ז ע"ב שכ' בדעת הר"מ ז"ל שהוציא דין זה מהא דמבואר ביבמות (ד' קי"ד) דהלאוין של דם ושרצים אתו לאסור למספי לקטן איסורא בידים והוקשה לו הא אמרינן בפסחים דאסור להושיט כוס יין לנזיר משום לפנ"ע ומשמע ודאי דלא לקי משום דהוי לאו שבכללות ואמאי לא לקי מלא תאכלום דדרשינן לא תאכילום דאף לקטן אסור ומשמע דהוא לאו גמור דהא קראי מייתרי וא"כ לוקין עליו וצ"ל דדוקא גבי קטן דאינו בר עונשין ובר דעת מחויב המאכילו משא"כ בגדול דדברי הרב וד' התלמוד דברי מי שומעין ולכך אינו עובר רק בל"ע וא"כ היכא דהאוכל הוא שוגג א"כ דמי לקטן וחייב המאכילו כמו גבי קטן מטעם לא תאכילום ושפיר כתב הר"מ ז"ל לחלק בין אם הלובש שוגג למזיד דבמזיד איכא לפנ"ע לבד ולא לקי אבל כשהלובש שוגג לוקה המלביש והיינו משום לאו דלא תאכילום דקאי אכל האסורים שלא לעשות בידים לחבירו דבר של איסור ולוקה על זה ודברי הרמב"ם ברורים והדברים אמיתיים בעזה"י עכ"ל

והנה אם אמנם נראה שכן האמת בדעת הר"מ ז"ל אמנם מ"ש הגאון ז"ל שהוכיח זאת מדצריך קרא דלפנ"ע במושיט כוס יין לנזיר ולא ילפינן מל"ת הנאמר בדם ושרצים אינו מוכרע כלל דהרי מבואר שם בסוגי' דיבמות צריכותא דצריך קראי בדם וטומאה ושרצים דלא נוכל למילף חד מחברי' וא"כ מה"ט א"א למילף איסור נזיר מכל הנך די"ל דנזיר קיל דישנו בשאלה ולכן אין בו לאו דלא תאכילם ולכן מוכרח הברייתא לומר רק מצד איסור לפנ"ע

ומלבד זאת לענ"ד נראה ברור בדעת הר"מ ז"ל שס"ל דמאכיל לקטן בידים א"ב מלקות מדלא מנה זאת בשום מקום דילקה על לאו דל"ת ואע"פ שהפרמ"ג ז"ל נסתפק בזה בדעת הר"מ ז"ל מ"מ האמת יורה דרכו שדעת הר"מ ז"ל כדאמרן וממילא נסתרין דבריו לגמרי ועוד דאם כונת הר"מ ז"ל הי' מצד הוכחה דדם ושרצים אמאי לא כתב הדין הזה באיסורי מאכלות דאם מאכיל לחבירו איסור בשוגג לוקה וכתב הדין גבי טומאה וכלאים ע"כ לענ"ד אין בזה מרפא לד' הר"מ ז"ל

והנה מדי עיוני בענין זה הי' אצלי יד"נ הרב המובהק חו"ב מוה' פישל דן נ"י מרופין נכד של הגאה"ק מטשעכאנאוו זצוק"ל והראתי לו ד' זקינו הג' זצ"ל וכאשר בא לביתו כתב לי בארוכה להצדיק דבריו ואעתיק בזה מה שהשבתי לו ומתוכו יובן