כלי חמדה במדבר רפה

מצד מי יימר דמזדקקי לי' תלתא א"כ אם לא ניזל בתר רובא באבות אינו דשיל"מ כלל וז"נ דרך פלפול

אך יש לעי' בזה דלפי"ז לשיטת הגאונים דצריך סמוך דוקא א"כ בזה"ז דבטלה הסמיכה לא יהי' נדרים בכלל דשיל"מ וי"ל יותר דאפי' בזמן דאיכא סמוכין לא הוי דשיל"מ שלא ניזל בי' בת"ר כיון דע"כ צריך לבוא לרוב בהתרת חכם כנ"ל וי"ל בזה ד' הירושלמי נדרים פ"ו ה"ד דאיתא התם אילין נדרים מה את עביד להון כדבר שיל"מ או כדבר שאל"מ מסתברא כדשיל"מ דתנינן תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו אמרו אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא וכבר עמלו בזה כל המפרשים לפרש ד' הירושלמי

ולהנ"ל י"ל דשאלת הירושלמי הוא אם צריך דוקא סמוך להתרת נדרים וא"כ הוי דשאל"מ כנ"ל או דסגי בגמיר וסביר וע"ז אמר כיון דתנינן תמן דעוקר את הנד מעיקרו וקשה מאוד נהי דגלי קרא דלא יחל אבל אחרים מוחלין לו אבל מנ"ל דעוקר למפרע וצ"ל כמו שאמרינן בגיטין פ"ג דאין החכם מתיר כלום אלא בחרטה וכיון שכן שעיקר התרת החכם הוא מכח הבעלים בודאי דל"צ סמוך דוקא כיון שעיקר הוא מצד טעות וחרטת הנודר ושפיר הוי דשיל"מ אמנם אית דאמרי דאינו מתיר אלא מכאן ולהבא והיינו דהתורה נתנה כח לחכם להתיר נדרים וכיון שכן נראה דצריך סמוך דוקא ושוב הוי דשאל"מ כיון דגם בהתרת חכם צריך לבא לרוב כנ"ל ויודע אני שיש לפלפל בזה הרבה בפרט לדמות ביטול ברוב לרובא דעלמא אך כתבתי לפי דרכו של הג' ז"ל בקושיתו והנני ב"א הדושה"ט לנצח

ה) ל' ט"ז ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו ונשא את עונה וברש"י ז"ל הוא נכנס תחתי' למדנו מכאן שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין וכתב הרמב"ן ז"ל ונראה שהאשה הזאת שוגגת או מוטעה כי הכתוב מדבר בבעל ששמע ואין האשה יודעת בו ולאח"ז הפר ואמר לה שהוא יום שמעו ולמדנו הכתוב שני דברים שהבעל נושא עון כאלו הוא נדר ויחל דברו ושהיא פטורה אין עלי' מעונש השגגות כלל עכ"ל

והנה מ"ש הרמב"ן ז"ל שאין עלי' עונש השגגות כלל אע"ג שכ' הרמב"ן בפ' ויקרא בקרא דונרצה לו ששוגג לאו א"צ ריצוי כלל מדלא ניתן שגגתו לכפרה הדבר פשוט דנדרים כיון דקיי"ל יש מעילה בקונמות ואיכא קרבן מעילה הרי ניתן שגגתו לכפרה ויש עונש בשוגג ולכן שפיר קמ"ל דהכא הוית אנוסה ואין עלי' עונש השגגות כלל אמנם מ"ש הרמב"ן ז"ל שהבעל נושא עון "כאלו הוא נדר ויחל דברו" צ"ע אם כונת הרמב"ן ז"ל רק בכף הדמיון דיש לו אותו חומר או דס"ל דאמת כן הוא דמכשיל את חבירו בשוגג הרי הוא כאלו עובר בעצמו את האיסור ולוקה ג"כ אם הי' בהתראה למ"ד לאשב"מ לוקין עליו

ובאמת מצאנו להר"מ ז"ל גבי כלאים וגבי טומאת כהנים שפסק דמלביש לחבירו כלאים או מטמא כהן בט"מ אם הי' הלובש או הכהן מזיד לוקה ואם הי' שוגגים אז המלביש והמטמא לוקה נראה דס"ל כן דבמזיד אין הוא נכנס לגמרי תחתיו אלא עובר על לפנ"ע אבל המכשיל בשוגג נכנס לגמרי תחתיו ולוקה משום כלאים או משום טומאה

והנה הדין דכלאים מבואר בתוספתא דהמלביש לחבירו כלאים לוקה אמנם בטומאת כהנים חתרו כולם למצא מקור לדברי רבינו ז"ל ובת' הרא"ש שאל זאת להרשב"א ז"ל ועי' בזה בת' בש"ר

ולכאו' עלה בדעתי דמקורן של דברי הר"מ ז"ל הוא מד' הירושלמי נזיר פ' כהן גדול ה"א דאיתא התם מהו שיטמא כה"ג לנ"כ גבילה אחוי דר"ד אמר קומי ר"י בשם ר"א מטמא הוא כהן לנ"כ שמע ר"א אמר אנא לא אמרית לי' כלום חוזר ומר [היינו חזר ואמר שיוכל להיות שגרם לו לומר כן בשמי] או דילמא לא שמע מני