כלי חמדה במדבר רפב

דהלאו דשבועה מוסיף קרבן א"כ לאו זה אית בי' התחדשות ולכן כשאכלו לוקה שתים מצד איסור נבילות ומצד השבועה כיון דמוסיף קרבן וחל איסור זה על איסור הקדום משא"כ בקונמות דאיסור נדר הוא מצד לא יחל דברו ואיסור זה אין מוסיף התחדשות דמצד לאו זה אין בו מעילה רק מאזהרה דמעילה וכיון דאין באיסור דלא יחל התחדשות אין הנדר חל על איסור הקדום וממילא ליתני' בי' אזהרה דמעילה ג"כ והוא נכון בכונת הר"ן ז"ל למעי' היטב

וי"ל עוד עפ"ד הרדב"ז ח"ג ס' ת"ר בשלהי דבריו שם דהא דאמרינן יש מעילה בקונמות היינו רק כשמזכיר הלשון קונם אבל היכא דאמר בלשון איסור אין בו מעילה וכ"נ מלשון רש"י יבמות ד' פ"ח ע"א שזכרנו לעיל א"כ י"ל דהר"ן לא בא אלא לת' הגירסא דכיון דמדרבנן הוא ורש"י תמה ע"ז וע"ז כתב הר"ן כיון דלא נזכר בגמ' קונם א"כ א"נ דהוא מה"ת אין הנדר חל כיון דבכה"ג ליכא שום התחדשות משא"כ בנשבע שלא אוכל דאיכא קרבן שבועה ואה"נ אם אומר קונם דקיי"ל יש מעילה גם הר"ן מודה דחייל על איסור מצד דאיכא התחדשות קרבן מעילה

ומדי עיוני בענין זה מצאתי דבר נפלא לרבינו המאירי ז"ל בנדרים ד' כ"ח בד"ה אמר המאירי שכ' וז"ל ואף זו לא אמרו שמעל אלא שהדירו בלשון הקדש או קרבן שלענין זה לשון קרבן מובן בענין הקדש אבל אם נדר בלשון קונם שהוא מיוחד בלשון נדר הואיל ולא אסרה אלא לעצמו או לאחר ולא לכל העולם וכן שלא אסרה אף לעצמו או לזה אלא בלשון קונם אין כאן מעילה כלל שהנדר זדונו במלקות ושגגתו בלא כלים עכ"ל

מבואר מדה"ק דבר חדש דהא דיש מעילה בקונמות יש חילוק בין קונם כללי דדמי להקדש ממש אז סגי שיאמר לשון קונם משא"כ בקונם פרטי כיון דלא דמי להקדש צריך שיאמר ככר זו הקדש אבל בלשון קונם אינו דומה להקדש להיות בו תורת מעילה ולפי"ז יהי' מוכרח דבקונם פרטי ליכא מעילה היכא דאוסר עליו רק באכילה כיון דאם אוסר עצמו רק באכילה לא יוכל לומר ככר זו הקדש דיהי' אסור בהנאה ג"כ ושוב אין בו מעילה וזה נסתר מירושלמי הנ"ל וצ"ל דאומר ככר זה יהי' אסור עלי באכילה כהקדש וכן מוכרח בלא זה בד' הגמ' הנ"ל לפי דברי הירושלמי דמיירי רק באיסור אכילה וזה פשוט

ובאמת כאשר נבוא לדקדק בד' הר"מ ז"ל נראה ג"כ שסובר כהמאירי דדוקא באומר לשון זה כמו שנראה מדה"ק בפ"ד ממעילה הלכה ט' והנמשך שלא הזכיר כלל לשון קונם אלא לשון הקדש ועל פי שיטתו ז"ל בודאי א"ש קשית כ"ת על הר"מ ז"ל כיון דמצד הנדר ליכא התחדשות כלל בקונם פרטי והראי' דאם אמר בלשון קונם ליכא מעילה וא"כ הא דאית בי' מעילה הוא רק מצד שאמר דיהי' עליו הקדש וחל עליו לאו דמעילה ג"כ וא"כ כיון דלא חל הלאו דלא יחל דברו שוב אינו חל כלל

אך באמת מד' הר"ן ז"ל בכמה דוכתין נראה שלא נחית לחילוק זה לחלק בין קונם פרטי לכללי ולא מצאתי לו חבר להמאירי בזה ובד' רש"י יבמות ד' פ"ח הנ"ל מבואר להדיא להיפוך וכן מסתימת כל הפוסקים דאין לחלק בזה. ויש להסתפק לפי"ד המאירי דס"ל דבקונם פרטי בעי שיזכיר שיהי' הקדש ומתורת הקדש אית בי' מעילה ולא מתורת קונם מה דינו בשאלה לב"ש דס"ל אין שאלה בהקדש וכמו כן הקדש טעות הוי הקדש מה הדין בקונם פרטי בלשון הקדש כיון דאמרת דלשון ההקדש מחייבו בקרבן מעילה א"כ י"ל דלכל דבר דינו כהקדש וצ"ע בזה ואשמע דעת כ"ת בכ"ז והנני ידידו נאמנו הדוש"ת בלונ"ח

ד) אעתיק בכאן מה שמצאתי בכתבי בני הרב החריף מוה' אלעזר יהודא ליב ז"ל אשר כתב בילדותו לאחי היקר מוה' ישראל נ"י ושייך לסדר היום: