כלי חמדה במדבר רנה

ב"ה פרשת מטות

א) בנדרים (דף ח' ע"א) ואמר ר"ג אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מס' זו נדר גדול נדר לאלוקי ישראל והלא מושבע ועומד הוא וא"ש חלה ע"ש וכו' הא קמ"ל כיון דא"ב פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית משו"ה חייל שבועה עלי' עכ"ל הגמ' ועי' בר"ן ז"ל שהקשה על הא דמקשה הגמ' והלא מושבע ועומד הוא וכו' כיון דאמרת דנדר הוא ונדר חל על שבועה ועי' מ"ש הר"ן ז"ל בזה

ולדעתי יתכן הדברים בשנדקדק הלשון נדר גדול שנדר לאלוקי ישראל מה הכוונה בזה אמנם הענין נראה עפ"מ דמבואר בספרי מה הפרש בין נדרים לשבועה כנודר בחי' המלך בשבועה כנשבע במלך עצמו והנה ברמב"ן ז"ל מבאר הדברים עפ"י סוד ועי' בפי' על הרמב"ן ז"ל מה שכתב בזה

אמנם להבין הענין עפ"י פשוטו נראה הכוונה דנדרים היינו מתפיס בדבר הנדור לגבוה דהיינו בהקדש והם מצות דאורייתא שזה נקרא בחינת חי' המלך והכוונה דהנה אין מלך בלא עם ומלכותו של השי"ת נתגלה ונתגדל עיד"ז שישראל מקיימין מצותיו שהן עטין דאורייתא ועיד"ז מתקשרין להשי"ת ולכן המצות של ישראל הם נותנין חיות למלכות השי"ת וזה נקרא חי' המלך אמנם השבועה שהיא בשם או בכינוי הוא במלך עצמו (ועי' בספרי דבי רב להגאון מהר"ד פארדי ז"ל שכ' משום דבקרבנות כתיב ריח נחוח לד' ולכן הוי בגדר חי' המלך ואם כוונתו כפשוטו דבריו לא יתכנו לענ"ד אמנם י"ל שגם כוונתו כמו"ש בענין קרבנות וריח ניחוח הוא ג"כ רק מפאת המקריבים ודו"ק היטב כי אין רצוני להאריך בזה)

ומעתה נראה דזה רק בנדר בדבר הרשות או אפי' לעשות מצוה משא"כ בנודר שישכים וישנה בתירה אז הוי הנדר נדר גדול והיינו גדול משאר נדרים שהם רק בחינת חי' המלך אמנם הכא הוי הנדר ג"כ בחינת נדר לאלוקי ישראל דתורה וקב"ה חד הוא דתורה שמו של הקב"ה והאומר אשכים ואשנה פרק זה או מס' זו מקשר את עצמו לתורה ולהשי"ת והוי בחינת שבועה ולכן מקשינן בגמ' כיון דאמרת דנדר זה גדול כמו שבועה א"כ צריך שיהי' לו אותה מעלה של שבועה שלא יהי' חלה על שבועה דה"ס וע"ז תרצינן דמצד שבועת הר סיני מצי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית

ובאמת כשנעי' בעומק דקדוק לשון ר"ג אמר רב דנקט אשכים ואשנה "פרק זה" או "מס' זו" דנקט פרק ומסכת נראה שדבר גדול כוון בזה דהן אם אומר על משנה והן על גמ' הוי בכלל נדר לאלוקי ישראל שעיקר התקשרות השי"ת לישראל הוא ע"י תורה שבע"פ שנתנה תורה לחכמי הדור לחדש בה ולברר את התורה שבכתב עיד"ז נעשה הקשר ישראל וקב"ה ואורייתא וכבר כתבנו במק"א ביאור ד' הירושלמי סנהדרין פרק ד' ה"ב אלמלי היתה התורה נתנה חתיכה לא היתה לרגל עמידה שנאמר וידבר ד' אל משה לאמר עכ"ל ותמי' מאוד

אמנם לדעתינו נראה דהנה ידוע דישראל נחלקו, לתורה, ועבודה וגמ"ח, וזה בחי' ראש דהוא מוח מקור הדעת ולב דהוא עבודה ורגל דהוא ממון כמאמרם ז"ל על והיקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם שמעמידין אותו ע"ג רגליו והנה עיקר תכלית ישראל להזדכך כמלאה"ש ע"י לימוד התורה והמצות והתקשרות להשי"ת אמנם במה יזכו המון מאחב"י להתקשר להשי"ת כבר ביארו חז"ל הדבק בשכינה ע"י שמשיא בתו לת"ח ומהנהו מנכסיו ומחזיק ידי ת"ח והיינו שעיד"ז שמחזיק את הת"ח שיכולין לפרש התורה