כלי חמדה במדבר רלג

נלענ"ד דגם הוא ז"ל מודה דאם הי' שוגג בתחילת העבירה פשיטא דאינו חייב על הגמר כיון דשוגג לענין חיוב הוי כמאן דלא עביד כלל ועי' בתוס' מכות (ד' ט"ז ע"א) סוד"ה אי דקטלה קילבד"מ עיי"ש

אמנם כונת הגאון ז"ל באם הי' מזיד מתחילה ועד סוף רק שלא התרו בו אלא לבסוף וקמ"ל עיקר דלא בעי התראה בתחילת העבירה דוקא וא"ל דהי' יכול לומר תמיד שוגג הייתי על תחילת העבירה ז"א דכיון דהתרו בו דע שאם אתה מזיד על תחילת העבירה כשתגמור תתחייב מיתה או מלקות והוא קיבל עליו התראה הרי מודה שהי' מזיד בכל העבירה ואין זה מקריא עפ"י עצמו כיון דעתה נתחייב עפ"י עדים וכמוש"כ האחרונים לענין קושית השאג"א משוחט את הפסח על החמץ כיון דקיבל עליו התראה לא אמרינן שמא בטלו כיון דהודה דלא בטלו וכן מוכרחין אנו לומר לפ"ד הפנ"י גיטין סוגיא דתו"ז שהקשה למה צריך זמן מצד ב"א הא אפי' אי ליכא גיטא בידה נאמנת לומר שנתגרשה לרה"מ דאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ותי' כיון דקיבלה התראה שוב אינה נאמנת לומר שנתגרשה אע"ג דהוא ע"י עצמה ע"כ כדאמרן דזה לא מקריא ע"י עצמה וכן יש עוד ראיות מהרבה דוכתין והארכנו בזה במק"א ואכ"מ אבל היכא דאומר באמת דהי' שוגג על תחילת האיסור אז פשיטא דל"מ התראה על סוף העבירה לחייבו וכמו"ש הרשב"א ז"ל

ומעתה אין כאן סתירה כלל מד' התוס' סנהדרין שזכרנו לעיל דשפיר כתבו התוס' דלריו"ח דס"ל דגניבה אתחלתא דמכירה הוא צריכין להתרות אותו על הגניבה דאל"כ יכול לטעון דהי' שוגג על הגניבה וממילא לא נתחייב על המכירה ולחזקי' דס"ל גניבה לחודא קאי ומכירה לחודא קאי י"ל דא"צ להתרות על הגניבה כלל דאפי' בשוגג על הגניבה אם הזיד על המכירה ח"מ דח"מ הוא רק על המכירה והפלאה ז"ל לא קאמר אלא אם לא התרו אלא לבסוף והודה שמזיד הי' גם בתחילה אבל בזה מודה הוא ז"ל דצריכין להתרות בו בתחילת העבירה דאל"כ יכול לומר תמיד שהי' שוגג על התחלת העבירה וא"ח מיתה, הארכנו בזה מפני שלא מצאתי עוד הד' בס' האחרונים והוא כלל גדול בדיני נפשות אמרתי לבאר קצת ענ"ד הקלושה בזה

במדרש רבה בקרא דיפקוד וגו' הרוחות לכל בשר אמר משה כיון שבנות צלפחד זכו בדין ובנות יורשות הגיע העת שאתבע הגדולה בעבור בניי וכו' ולכאו' תמו' מאוד מה ענין זה לבנות יורשות כיון דמרע"ה תבע הגדולה בעד בניו הזכרים ולא ראיתי מי שנתעורר בזה

ומה שנלענ"ד בזה ונקדים ביאור הענין אמאי באמת איכא הבדל בין בנים לבנות ובנים קודם לנחלה והנה בתוה"ק בסדר נחלות כתיב ואל בנ"י תדבר לאמור ואיש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו וצ"ב אמאי בבת כתיב לשון העברה ודרש חז"ל ידוע אך צ"ע דא"כ אמאי באחיו כתיב "ונתתם" הא לא קיים אף לשבת ועי' ברמב"ן ז"ל שכ' בזה"ל קבלו רבותינו כי האב יורש את בנו כאשר אין למת זרע והכתוב לא הזכיר זה והטעם כי במשפטי הירושה כל נוחל מנחיל כי הקורבה שוה וכיון שאמר הכתוב כי הבן יורש את האב גם האב יורש את הבן ועוד כי הירושה היא בשלשלת הזרע ביוצ"ח לא בצדדין א"כ ונתתם את נחלתו לאחיו משמש נחלה שהאב יורש את בנו בקבר וממנו תבוא לאחים אבל לא רצה לומר אם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאביו כי דרך ברכה ידבר ולא בנכרתים עכ"ל והנה עם כל אריכות דה"ק עדיין אינו מתורץ כל צורכו מה שלא נזכר בתוה"ק כלל ירושת האב ויותר יפלא לענ"ד שגם ירושת הבן לא