כלי חמדה במדבר רא

כן הוא רק דדחוי' מדחי לי' וצ"ע למה הי' מדחה בדבר שאינו הלכה אמנם להנ"ל א"ש דאליהו הי' יודע דר"ע ס"ל הכי מדאמר מישאל ואלצפן היו ולא ניחא לי' לומר דנושאי ארונו של יוסף היו

ג) וי"ל דקמ"ל דמישאל ואלצפן אע"ג דהיו לויים ואין להם קרקע בא"י מ"מ היו חייבין בפסח או משום דערי מגרש הוי בכלל יש לו קרקע או משום דאין לו קרקע אינו פטור מפסח ואין הכרע לומר דר"ע ס"ל דמיתת נו"א הי' בח' בניסן ולכן אמרינן כפשטא דג"כ מודה דמיתתם הי' בא' בניסן אמנם לא נטהרו עד ערב פסח אמנם אהרן ובניו אפי' א"נ דנטמאו הי' יכולין לשחוט את הפסח בי"ד כדעת הר"מ ז"ל איברא דכ"ז לפלפולא אבל לקושטא דמילתא אא"ל דהמנורה נטמאה והכהן שהדליקה נטמא מצד נוגע בחרב ה"ה כחלל דהנה זה נראה פשוט דאהרן הכהן בעצמו הדליק את המנורה כיון שהי' בפעם הראשון שאהרן הכהן התחיל לעבוד עבודת היום דכל ז' ימי המלואים שימש מרע"ה וא"כ בודאי עשה אהרן כל עבודת היום וכן מפורש בתוה"ק וכן מוכרח בלא"ה כיון דהדלקת המנורה בה"ע הי' אחר מיתת נו"א וא"כ הם היו אוננים ולא היו יכולין ליכנס להיכל ולהקטיר קטורת ולהטיב הנרות רק אהרן שכה"ג מקריב אונן וא"כ איך אמרו חז"ל על הפרה מצותה בסגן

ובר"מ ז"ל פ"א מפרה הי"א וי"ב ומפי השמועה למדו זו נעשית באלעזר ת"ל דאהרן הכהן לא הי' יכול לעשות הפרה דהרי עשיית הפרה הי' ביום ב' בניסן והוא נטמא אתמול בהטבת המנורה ועשיית הפרה א"א בטומאה דרק טבול יום כשר בפרה אבל טמא מת פסול בפרה וא"כ מוכרח מזה דאהרן ובניו לא היו טמאים כלל אך באמת קשה לדעת הטור שת' דהמשכן לא נטמא משום קבוע א"כ הכלים נטמאו ואיך אפשר דאהרן ובניו לא נטמאו מצד נוגע וקשה מאוד לומר שהי' אפשר ליזהר שלא יגע בהכלים בשעת עבודה

ומה שנראה להעיר בדבר חדש בזה ונקדים בזה מה שאני מתקשה על הרמב"ן ז"ל בפ' מטות בקרא דוכל אשר לא יבא באש בסודה"ק שכ' בזה"ל וכן בדין הטומאה שהזהירם עתה ואתם חנו מחוץ למחנה (שלא יכנסו לעזרה) שבעת ימים וגו' כי מלחמת סיחון ועוג הי' כל ישראל וטומאה הותרה בציבור עכ"ל ותמי' מאוד דמה בכך דטומאה הותרה בציבור היינו רק דמותר ליכנס לעזרה לצורך ק"צ שקבוע לי' זמן אבל מ"מ חייבין על ביאת מקדש שלא לצורך וצריך הזאה ג' וז' וא"כ הדר הק"ל אמאי לא נצטוו על הזאה ג' וז' במלחמת סיחון ועוג

לכן נראה עפ"מ דמבואר בתוספתא פ"ו דטהרות ופסקה הר"מ ז"ל ר"פ ט"ז מה' אה"ט דלכן ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור כיון דטומאה הותרה בציבור עיי"ש וכן. בירושלמי סוטה מובא בתוס' סוטה (דף כ"ח ע"ב) ד"ה מכאן

ולכאו' הדבר מתמי' דמה ענין זל"ז דטומאה הותרה היינו רק שמותר לעשות העבודה בטומאה אבל אינו טהרה בעצם ונראה מזה דבאמת כשהותרה טומאה בציבור היינו ענין טהרה אמנם בכ"ז אינו נפקע הטומאה לגמרי ומעתה י"ל דז"ד בטומאת מת דישראל שמטמא באוהל ג"כ דהוא טומאה רוחנית שפיר י"ל דאע"ג דהותרה בציבור מ"מ הטומאה לא נפקעת ובמקום שא"צ עבודת ציבור יש עדיין להטומאה וצריכה הזאה ג' וז' משא"כ בסו"ע שהיו ט"מ מטומאת נכרים שאינן מטמאין באוהל אלא במגע ומשא וטומאה זו טומאה ממשית וגשמית היא סברא גדולה לומר דכשהותרה בציבור הותרה לגמרי וליתא לטומאה כלל ואין צריך הזאה ג' וז' ואין חייבין עלי' על ביאת מקדש ואע"ג דלפי האמת אינו כן ואחר שהוזהרו ישראל במלחמת מדין גם