כלי חמדה במדבר קצט

טמא מת ואז כשמתו נו"א עדיין לא נאמרו דיני טומאה ולא נטמא המשכן וכליו ועיי"ש בצל"ח שתמה דא"כ איך אפ"ל דטמאים לנפש אדם הי' מישאל ואלצפן ותי' דבשעה שהוציאו אותם לחוץ אז נאמרה פרשה זו וכבר כתבנו בזה במק"א (עיין לעיל פ' שמות אות ג') עכ"פ מבואר דעת הפוסקים הנ"ל דהמשכן הי' בר קבולי טומאה וא"כ אמאי לא אמרינן בפשיטות דאם הי' כתיב את משכן ד' טמא הו"א דדוקא משכן דלא הי' מחובר והי' בר קבולי טומאה לכן חיי"כ משא"כ מקדש דהוא מחובר גמור ואינו בגדר קבלת טומאה לא יתחייב כרת אם נכנס בלא הזאה

וביותר יפלא בעיני על הרמב"ן ז"ל שכ' בזה"ל והזכיר הכתוב הכרת שני פעמים וע"ד רבותינו הוא לחייבו במשכן אוה"מ ובמקדש בית עולמים ואפשר כפי פשוטו כי מקדש ד' קדשי הקרבן כי כבר חיי"כ באוכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו וכאן חייב עוד גם על מי שלא יתחטא ביום הג' וביום הז' אע"פ שטבל ויהי' פירוש מקדש ד' "קודש ד'" כמו את מקדשו ממנו והנה הכרת בפרשה על טומאת מקדש וקדשיו עכ"ל ותמי' לי' שא"נ כן א"כ דילמא דוקא במטמא משכן או במטמא קודש דהוי בני קבלת טומאה כמבואר בחולין (דף ק"א ע"א) בטמא שאכל קודש דתמיד נטמא הקודש עכ"פ באכילתו אפי' בתחב לו חבירו לבית הבליעה ואע"ג דטו"א צריך כביצה כ"כ האחרונים דהוא מטעם אחשבה יהי' איך שיהי' עכ"פ בגדר קבלת טומאה הוא וכן המשכן הוא בר קבולי טומאה ולכן חייבה רחמנא כ"ז שלא יתחטא מטעם שהוי מטמא מקדש וקודש משא"כ בבית עולמים דהוא מחובר גמור ואין הטומאה פועלת עליו כלל מנ"ל שיהי' חייב משום טומאת מקדש

לכן נלענ"ד דמזה מוכרח כמו"ש רבינו הטור ז"ל בפירושו על התורה שהביא ג"כ קושית רבותינו בעלי התוס' הנ"ל שנטמא המשכן ע"י מיתת נו"א ותי' משום שדרשו חז"ל עפ"י ד' יחנו דהוי כסותר ע"מ לבנות במקומו א"כ יש עליו גם תורת מחובר כ"ז שהוא קבוע באותו מקום ואינו מקבל טומאה כלל כמו כל בנין המחובר לקרקע

ואם אמנם כי המנ"ח תמה ע"ז שהוא היפוך סוגית הש"ס בשבת (דף כ"ז ע"ב) יעו"ש בתוס' ד"ה ואין מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן שכ' להדיא דטומאת אוהל דפשתן היינו אפי' במחובר לקרקע צ"ל דהטור ס"ל דמה שהוא קבוע עפ"י ד' עדיף טפי כיון דאסור לסותרו בשום אופן ואינו נטמא משום אוהל וזה מוכרח ולכן אין נפ"מ בין משכן למקדש בזה דשניהם תורת מחובר עליהם לענין קבלת טומאה לכן מוכרח הגמ' לומר הטעם משום דמשכן קדושתו חמור דנמשח בשמן המשחה וזה ראי' ברורה לדעת הטור

ולכאו' עלה בדעתי לה"ר שגם דעת הר"מ ז"ל כהטור דלכן לא נטמא המשכן משום דהי' לו דין מחובר לקרקע אבל כליו באמת נטמאו שעפ"ז יהי' לנו מקור נפתח לדעת הר"מ ז"ל בפ"ו מה' ק"פ ה"ב שס"ל דט"מ בשביעי שלו אע"פ שמזין עליו ביום מ"מ אינו אוכל פסחו לערב ונדחה לפ"ש וראיתו מהאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם דהי' שביעי שלהם ואעפ"כ נדחו לפ"ש אמנם ז"ד אם נטמא בטומאה שכהן מוזהר עליו ושהנזיר מגלח עליו אבל אם הי' נטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליו שוחטין עליו בז' שלו ואוכל בערב את פסחו וכולם חתרו למצוא מניין לקח הר"מ ז"ל חילוק זה דאע"ג דצריך הזאה מכל מקום כיון שהוא טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' שוחטין וזורקין עליו בז' שלו

אמנם להנ"ל י"ל דהר"מ ז"ל למד זה מסוגי' הש"ס דפליגי מי היו הטמאים לנפש אדם וקשה כיון דנו"א