כלי חמדה במדבר קמב

דהא מ"מ לחם נינהו עכ"ל הזהב ונראה ביאור דה"ק כמו שאמרנו בטעמא דר"ש דס"ל דהכא לענין חדש כ"ז שלא נגמר הוי בכלל שחת מ"מ הכא היינו רק משום שאינו בהבאה וא"כ לא עדיף מבית השלחין כנ"ל ביאור ד' הראב"ד ז"ל

היוצא לנו מכ"ז שכתבנו שדעת רש"י ותוס' וראב"ד ז"ל דחדש אינו אסור אלא לאחר שהביא שליש ודמי בזה לחיוב תרומות ומעשרות שאינן אלא משעה שהביא שליש ומקורן של דברים מד' הירושלמי הנ"ל אמנם הג' בעל בית אפרים ז"ל הקשה ע"ז ג' קושיות ונבארם אחת לאחת

והנה ראשית דה"ק להעיר מד' רש"י מנחות (דף ס"ט ע"ב) גבי איבעי' דר"ש ב"פ בשיבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה והוסיפה מהו בתר עיקר אזלינן ושרי' או בתר תוס' אזלינן ואינו מותר עד עומר הבא וכתב רש"י לפרש דלכן נקט תבואה שהביאה שליש דמקודם לכן לא מהני עומר למשרי' וא"כ מוכח מד' רש"י ז"ל דתבואה קודם שהביאה שליש ג"כ אסורה משום חדש אך דחה זה די"ל דמש"ה ל"מ עומר כיון דאינו צריך להעומר דבלא"ה מותר עיי"ש שמסופק בפי' רש"י ז"ל וכן ראיתי להג' בעל מנחת חינוך ז"ל שנבוך בפי' רש"י הנ"ל עי' במצוה ש"ג ובהשמטות שם מ"ש בזה

ולענ"ד נראה דמגוף הסוגי' מוכרע דתבואה קודם שהביאה שליש אינה אסורה משום חדש דהרי מבואר בגמ' (דף ע' ע"א) דשו"ט בגמ' דמנ"ל דעומר מתיר בהשרשה דילמא תבואה גמורה דוקא ות' מאביב מכלל דאיכא דלאו אביב ודחי ודילמא שהביאה שליש דוקא ות' מהחל חרמש בקמה וכו' ואח"כ מקשינן דילמא שחת ומסקנא דגמ' דילפינן מאשר תזרע דשתי הלחם ומקשינן א"כ אפי' כי לא השריש ות' מבשדה עיי"ש היטב כל הסוגיא

ומעתה יש לעי' מנ"ל לר"ש בר פזי בפשיטות כ"כ דתבואה שלא הביאה שליש אם עקרה מהקרקע אין העומר מתירה דילמא דוקא הא דילפינן מאשר תזרע בעי בשדה דוקא שיהי' נשרש אבל מה שהוא שחת בזה נשמע מקמה כמבואר בסוגיא שם וא"כ דילמא העומר מתירו אפי' אם אינו במחובר בשעת העומר וכמו דפשיטא דבתבואה שהביאה שליש מתיר העומר אפי' אם נקצר קודם לעומר א"כ י"ל דה"ה שחת ודוקא אשר תזרע צריך השרשה בשעת העומר ואינו מבואר בשום מקום חילוק בזה בין תבואה שהביאה שליש ללא הביאה שליש א"ו דזה דבר פשוט כיון דקודם שהביאה שליש ה"ה מותר עוד באכילה ואינו בכלל חדש כלל א"כ פשיטא דל"ש בי' היתר העומר לכן ל"מ בי' עומר למשרי' אם זרע אח"כ עוד הפעם והוסיף כיון דהעיקר לא מפטר אלא שלא נתחייב עוד כלל א"כ עתה כשמוסיף להתגדל גם העיקר נתחייב ול"ש כאן כלל השאלה אי אזלינן בתר עיקר או תוספות:

עוד הקשה הגז"ל מהא דמבואר בכריתות (דף ה') אמר ר"י האוכל לחם קלי וכרמל לוקה שלש ומקשינן בגמ' והא הוי לאשב"כ ות' דקלי מיותר דלכתוב לחם וכרמל ונילף קלי מני' א"ו דאזהרות חלוקות הן והקשה הגז"ל א"נ דהפירוש בירושלמי לרבנן וילפינן לחם מקלי לפטור חדש מתבואה שלא הביאה שליש א"כ צריך לכתוב קלי ואינו מיותר כלל א"ו דשאלת הירושלמי הוא לר"א דס"ל דפטור מחלה וא"י ידי חובת מצה ולדידי' א"ש דצריך קלי למילף מני' חיובא אבל לרבנן ל"צ קלי כלל את"ד וזה ראי' נכונה לכאו' וקשי' גדולה לפירושינו בירושלמי ואין להשיב ע"ז הא גם לפירושו קשה כיון דחזינן דר"א אע"ג דפוטר לחם מחלה מ"מ כיון דכתיב אינו מקיש לחם ללחם אלא לקלי ואוסר אף מתבואה