כלי חמדה במדבר קד

הר"מ ז"ל בה"י אפי' הכהנים דכבר כ' מרן הכסף משנה דסד"א דבזה לא יהי' רשאין להתענג כ"א לש"ש לכן קמ"ל דגם בזה מותרין מצד הקרא דלמשחה ומכ"ש בקדשים הנאכלין לבעלים כיון דשייך בהם למשחה בודאי מותרין לאכול בכל מאכל כיון דאינה לכפרה ובאמת נראה דעת מרן הכ"מ ז"ל ג"כ כדאמרן בדעת הר"מ ז"ל ודלא כהמל"מ שמסופק בכונת הר"מ ז"ל ולענ"ד פשטות לשון הר"מ ז"ל מורה דבכל הקדשים שייך הך דלמשחה

ובאמת נראה כן קצת מפשטות ד' הגמ' זבחים (דף כ"ח ע"א) דס"ל לר"ח דעור אלי' כאלי' דמי והכא במ"ע באלי' של גדי ומקשי' בגמ' כר"ח מ"ט לא אמרי ותרצינן תנינא וכו', ור"ח איצטריך סד"א ה"מ לענין טומאה דרכיך מצטרף אבל הכא אימא למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ולא עבידי מלכים דאכלי הכי עכ"ל הגמ' ואע"ג דבמשנה קתני השוחט את הזבח וסתם זבח הוא שלמים ואפי' בסיפא שם י"ל דקאי על תודה דהוי ג"כ קק"ל וא"כ האלי' ועורו נאכל לבעלים ול"ש בי' למשחה לגדולה לפ"ד התוס' ואף כי יש לדחות כמובן מ"מ פשטות הד' בהסוגי' נראה כדעת רש"י ז"ל דבכל הקדשים צריכין למשחה לגדולה

אך לכאו' יש להעיר בזה מד' הר"מ ז"ל פ"ט מחו"מ ה"ט שנתן טעם לאכילת פסח על השובע משום שישאר הטעם המצוה בפיו ומדלא קאמר בפשיטות דדינו ככל הקדשים דנאכלין על השובע נראה קצת דס"ל דאינו בכלל למשחה, אך באמת ז"א דשפיר מוכרח לומר מטעם זה, דאל"כ יקשה הא חגיגה היא ג"כ קדשים ולכן הוסיף הר"מ ז"ל הטעם שישאר טעם המצוה בפיו כיון דאכילתן הוא המצוה משא"כ חגיגת י"ד דאינה אלא רשות ולכן עיקר הוא הפסח

ולפ"ז אם נחליט כן ממילא נפשט ספיקו דהג' ממי"ר נ"י דבפ"ש ל"צ הר"מ ז"ל להזכיר כלל דנאכל על השובע דאטו גרע מכל הקדשים דצריך להיות נאכלין על השובע ולכן לא הוצרך להזכיר שסמך א"ע על מ"ש בה' מעה"ק דהדין כן בכל הקדשים

וראיתי לכ"ת בסו"ד אות קטן ו' שכ' לת' לחלק בין פסח לחגיגה דבחגיגה ל"ש דאינו נאכל אלא על השובע כיון דיאכל אחריו פסח א"ד ואינו מובן כלל דא"כ הק"ל לאכול פסח ואח"כ חגיגה כיון דלא יצא משלחן טעם א"כ גם פסח לא צריך להיות נאכל על השובע ומד' רש"י פ"ו נראה מבואר דאין הטעם מצד עדיפות הפסח אלא דה"ה בכל הקדשים א"כ שפיר קשה מ"ש פסח ומ"ש חגיגה וע"כ צריך לבוא לת' הראשון דפסח עדיפא שהיא עיקר ולכך נאכל באחרונה או כמו שאמרנו דבפסח איכא תרתי למעליותא וד' כ"ת אינם מובנים אם לא שכונתו לחזק תי' הראשון דפסח שהוא עיקר נאכל על השובע באחרונה וא"ל הא חגיגה אינה נאכלת על השובע ז"א כיון דאוכל אחריו פסח ל"ל בה כן יש ללמוד זכות על כ"ת אעפ"י שהי' לו לבאר, וראיות כ"ת בת' שם אות ס"ז גם אני כונתי לה אך יותר מוכרח

וכה אמרתי דמד' התוס' מוכח דפ"ש נאכל עה"ש כמו פ"ר דאל"כ הדר"ל קו' התוס' אמאי לא תני נמי הא בתוספתא דראשון נשחט בג' כתות משא"כ שני ואין לומר דתני ושייר כיון דשייר גם ביקור ד' ימים קודם שחיטה לפמש"ת לן הנוב"י מה"ת חיו"ד ס' כ"ה והסכים עמו הג' מהר"י ברלין ז"ל בס' כ"ו שם דהיכא דהפרוץ מרובה על העומד ל"ש לומר תני ושייר א"כ א"נ דא"ד גם לענין נאכל על השובע הי' הפרוץ מרובה על העומד דבמשנה לא חשיב אלא תרתי ושייר תלתא א"ו דפשיטא להו להתוס' דבזה שוה פ"ש לפ"ר ושפיר כתבו דתנא ושייר ומה"ט הוצרכו לת' את התוספתא מקושיות ביקור ולתי' דתנא ושייר ושייר ג"כ הך דנאכל