קהלת יעקב - ב שצה

(רו) ניחא ליה לאיניש דתעביד מצוה מממוניה. פרק קמא דפסחים דף ד' ע"ב אבעיא להו המשכיר בית לחברו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק מהו מי הוי כמקח טעות או לא ת"ש דאמר אביי לא מבעיא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקו דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בגופיה אלא אפי' באתרא דיהבי אגרא ובדקי ניחא ליה לאיניש דתעביד מצוה ממוניה. ויש בזה בספרי הפוסקים ראשונים וגם אחרונים חילוקים. הא') מ"ש התוס' ז"ל דהיינו דוקא ודאית אבל בספק מצוה לא אמרינן ניחא ליה כו' וזה שם בפ"ק דפסחים דף י' ע"ב עלה דבעי רבא ככר בפי נחש וצריך חבר להוציאו מהו בגופיה אטרחוהו רבנן בממוניה לא אטרחוהו רבנן והקשו התוס' ז"ל כי הכא דוקא דשמא יוציאנה או יאכלנה אבל היכא דאיכא חמץ ודאי הא אמרי' לעיל ניחא לי' לאיניש דתעביד מצוה ממוניה. הב') ראיתי בתשו' בית יעקב סי' נ' שכתב דלא אמרינן ניחא ליה כו' אלא דוקא במצוה דאוריי' אבל לא במצוה דרבנן. ובהכי ניחא ליה קושיית התוס' הנ"ל דההיא דככר בפי נחש מיירי בשכבר ביטל דאז הבדיקה אינה אלא דרבנן ובמשכיר מיירי בשלא ביטל עדיין ע"כ. ולענ"ד נשמט מהרב הנז' סוגיאות דבכורות דבפרק ב' דבכורות דף י"ב י"ח איפליגו ר"ט ורע"ק ברועה כהן שנתן בהמות בחצר בעל הבית וילדה א' מהן בכור ונתערב עם של בע"ה ומת א' מהם ר' טרפון סבר אקנויי קא מקני לי' מקום בחצרו דניחא ליה דתעביד מצוה מממוניה ופרש"י דתעביד מצוה שיגדלו בכורותיו של כהן בחצרו כו' והתם מאי מצוה דאורייתא שייך בהא ואפי', רע"ק דפליג התם לא פליג אלא מטעמ' דכיון דאית ליה פסידא לא אמרינן ניחא לי' כו' ועיין בפרק מעשר בהמה דף נ"ח אמרינן דאע"פ שמותר למכור ולשחוט קודם שיעשר היו נמנעים למכור ולשחוט עד שיעשרו משום דניח' ליה לאיניש דליקיים מצוה מממוניה. הג') כ' הרב פר"ח סי' תל"ז דלא אמרו ניחא ליה לאיניש כו' אלא היכא דניח' לי' אבל היכא דאיהו לא ניח' לי' אנן לא מטרחינן ליה בהכי ובהכי ניחא ליה קושית התוס' הנז"ל והכי דייק לישנ' דרבא בגופיה אטרחוהו רבנן בממוניה לא אטרחוהו רבנן. הד') כ' עוד שם דאע"ג דמוכח מסוגיא דפסחים. ודבכורות דאמרינן ניחא ליה לאיניש כו' אפי' במקום דאית ליה פסידא היינו דוקא פזור ממון להוצאת עשיית המצות הוא דניח' ליה אבל הפסד ממון דנודר מחמת המצוה לא וכ"כ הב"י ז"ל בא"ח סימן י"ד שמותר ליטול טלית חבירו בלא רשותו ולברך עליו משום דניחא ליה לאיניש כו' ואע"פ שכתבו שיקפל אותו אם מצאו מקופלת היינו טעמא לפי שהמצוה כבר נעשית ולמה יניח אותו בלא קפול אחר שכבר נעשית המצוה וכ"כ בתשו' תומת ישרים סימן מ"ו חילוק זה ע"ש. הה') כתב בשם המרדכי פרק אלו מציאות עלה דמתני' דהשואל ס"ת מחבירו לא ישאילנו לאחר ופרכי' מאי איירי' ס"ת אפי' כל מילי נמי אין השואל רשאי להשאיל ומשני דס"ת אצטריכ' ליה מהו דתימא ניחא ליה לאיניש דתמ"מ קמ"ל. כלו' דלא. דנראה דבמידי דאית ביה חסרון כיס לא אמרי' ניחא ליה כו' וחילק דשלא מדעתו כגון ס"ת שהמצוה נעשי' שלא מדעתו לא ניחא ליה דהא איהו לא ידע בה בההיא שעתא אבל גבי בדיקה כיון דהמצוה היא בידיעתו אנן סהדי דניחא ליה. ואע"ג דהמרדכי התיר ליקח טלית חברו שלא ברשות וכמ"ש מרן הב"י בסי' י"ד שאני התם דליכ' הפסד אלא פורת' דלא קפדי אינשי כלל וכן ההיא דפסידא דאייתינן דפ' מעשר בהמה הויא פסיד' פורתא. אבל ההיא דס"ת איכ' פסיד' טובא וכמ"ש שם רש"י ז"ל דנוח להתקלקל בטשטוש וקריעה ולהכי אמרי' דלא ניח' ליה לאיניש בכה"ג דליעביד מצוה מממוני' וע' בחה"מ סי' רצ"ב מענין ס"ת סי' ך' ובס' בני חיי ז"ל א"ח סימן כ"ה הביא תשו' א"ז סימן נ"א שכתב דמאי דאמרי' בפ' אלו מציאות מהו דתימא ניחא לי' לאיניש כו' קמ"ל דהכי פירושו מהו דתימא כיון דקי"ל בעלמא ניחא ליה לאיניש כו' ישאלנו לאחר קמ"ל דאע"ג דבעלמ' ניחא ליה ה"ז לא ישאלנו משום דדילמא לא מהימן לי' ההוא אחרינא ע"כ. הו') כ' הב"ח א"ח סי' י"ד על מה שהק' הנימקי ז"ל פרק הספינה עלה דאין השואל רשאי להשאיל אפי' בס"ת ותמה על הורא' רבותיו ז"ל שהורו דמותר לאדם להניח תפלין של חבירו שלא מדעתו דבהדיא אמרינן בפ' אלו מציאות מצא תפילין שם דמיהם ומניחן ואם לא ששם אותן וקנאן לא היו מתירין אותם להניחן כשאר אביד' שאסור להשתמש בה ולא התירו משום מצוה ע"כ. ולפעד"ק דדוק' להניחן בכל יום דרך קבע אסור אם לא ששמאן ולא התירו משום דניח' ליה לאיניש דתמ"מ אלא באקראי ע"כ וכ"כ בש"ך ח"מ סימן ע"ב ס"ק ח' ע"ש באורך. וע' בס' חוות יאיר ס"י דף רס"ג ע"ב בהשמטות. הז') כתוב בתשו' שער אפרים סימן ב' דף ו' ע"ג דלא אמרינן ניחא ליה לאיניש כו' אלא דוקא היכ' שהוא בעצמו עושה המצוה בידו כגון בדיקת חמץ ואפילו דאיכ' חסרון כיס משא"כ במצוה הנעשית ע"י אחר כמו שאלה בס"ת או טלית בההי' לא אמרינן ניחא ליה לאיניש כו' ובהכי ניחא ליה מ"ש מרן הכ"מ בסוף הל' נחלות במ"ש הרמב"ם ז"ל בדין מי שנשתטה או נתחרש שב"ד פוסקים עליו צדקה אם היה ראוי כו'. ותמה הר"ן עליו שאינו יודע מהיכן הוציא דין זה שלא אמרו בגמ' אלא שפוסקים לאשתו תכשיט אבל לא צדקה. וכתב שטעמו של הרמב"ם הוא משום דמסתם כל אדם ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה וכשהלך למד"ה אין פוסקין עליו מפני שהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא ע"ש וק' קו' הראשונים דבשאר מקומות לא אמרי' ניחא ליה לאיניש כו' וע' שם עוד טעמים אחרים על דברי הכ"מ ז"ל במי שנתחרש שב"ד פוסקין עליו צדקה. הח') חילק עוד בין ספרים לההיא דבדיקת חמץ ע"פ מ"ש הב"י בח"מ סי' ע"ב גבי דברים העשויין להשאיל ולהשכיר דדוק' ספרי אגדתא עשויין להשאיל כו' ור"ת כתב דיש ספרים נחמדים שאין דרך להשאילן וגדולה מזו כתב הרא"ש בפרק אלו מציאות דף קל"ד אמר שמואל המוצא תפלין שם דמיהן ומניחן לאלתר וא"צ להטפל בהם כדי שלא ירקבו כמו בספרים ובשאר אבידות. דתפלין משכח שכיח כו' אבל שאר אבידות אדם חפץ בשלו יותר כו' מוכח מזה דיש ספרים נחמדים שאין דרך להשאילן ואף אם ירצה לשום את דמיהן אסור שאדם חפץ בשלו יותר והרי לפנינו דאף דניחא ליה לאיניש דתמ"מ היינו דוקא כמו בספרים כמו תפילין דשכיחי בבי בר חבו וה"ה שאר דברים דשכיחי ומצויין לקנותן ולאפוקי ספרים הנחמדים מזהב ומפז רב כמו ס"ת שאינו בנמצא לקנותו לא שייך בזה ניחא לי' לאיניש כו' ומשא"כ גבי חמץ דניחא ליה. עוד יש שטה אחרת במדה זו בפרק אין בין המודר דף ל"ו ע"ב איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת או דלמא ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה מממונא דיליה. ומדברי הרמב"ם בה' תרומות פ"ד הלכה ב' נראה דס"ל דנפשטה הבעיא דתורם משלו על של חבירו אין צריך דעתו דזכות הוא לו דכיון דמרוח ליה מינח ניחא ליה. ומיהו נראה פשוט דכך היא המיד' דניחא ליה לאיניש מצוה דיליה שיקיים הוא את המצו'. והתם לא מפקע לבעלים ממצוה דגם זה התורם שליחותיה דבעה"ב קא עביד דזכייה מדין שליחות קא אתי וחשיב כאלו הבעלים עצמן קיימו המצוה אלא דהוה ס"ד לומר דניחא ליה לאיניש לקיים מצוה בממונו ולז"א דטפי ניח' ליה בהרוחת ממונא כיון דס"ס לא פקע מיניה גופא של מצוה.