קהלת יעקב - ב שפה

ר"ס ט"ו והתירה מטעם ספק ספקא ס' אי הלכ' כהר"ן ונ"י ז"ל ואת"ל דאין הלכה אלא כהרי"ף והרא"ש אפשר דבכלים שאין עשויין להשאיל כעין טבעת מודו. וכתב שמרן ז"ל בס' הקצר אה"ע סי' י"ז נר' שחזר בו שכתב טעם דאין מועיל סי' מובהקי' שבכליו מטעמ' דחיישינן לשאלה ע"ש מכלל דבטבעת וכיוצא דלא מושלי אינשי מהנו סי' מובהקים וכתב שאף מהרימ"ט ז"ל שכתב בראשונו' סי' קל"ט דבדבר סי' שבכלים לא מלאו לבו לעשות מעש' אחר שהר' ב"י ז"ל כתב מה שכתב הנה בתשו' אחרונו' באה"ע סי' ל"ה כתב להקל בסימן כלים דלא מושלי אינשי ולא חש לההי' דמרן ז"ל וכן כתב בכתבים סי' קס"א וכן הראנ"ח ח"א סי' נ"ד כתב הלכ' למעש' להתיר בכלים דלא מושלי אינשי כטבעת וכיוצא. ועיין בפוסקים אחרונים תשובת ב"ח סי' פ"ו ותשו' חוט השני סימן צ"ו ופ"מ ח"א סט"ו וע"ש דף ל"ו ועיין עוד בש"ך ח"מ סס"ה ס"ק כ"ו מ"ש על דבר מר"ן. וחידש מהרימ"ט שם בחא"ה סי' ל"ה דף מ"ב דאפי' לפוסקי' דבכליו חיישינן לשאל' מ"מ כי היכי דאתמר בגמ' טבעת לא מושלי אינשי הכי נמי איכא למימר בסי' דציצית דציצית ודאי לא מושלי אינשי דמצוה דידי' לא שביק אינש ויהיב לאחרינ' דומיא דההיא דאמרי' בפרק האומר דקדושין המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל אע"ג דשויתיה שליח ואע"ג דא"ל קידושי לך מכל מקום לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה ואע"פ שהיא בתו ולאו אורח ארעא דלא יעשה כן במקומנו עכ"ז אפי' גבי חומרא דאשת איש סמכינן אהך סברא דסברי רבנן דמצוה דרמיא עליה דאיניש לא שבק לי' ובנדון דידן בידוע שכשיצא מביתו לא הוליך עמו אלא ציצית א' שהי' הולך במקומות הקרובים וחוזר לביתו דמסתמא לא הי"ל אלא ציצית זה ועדיפא טובא מהא דאמרינן בגמ' כיס וארנק' מנחשי אינשי ולא מושלי להו כ"ש מצות ציצית ששקול' נגד כל המצות ומצוה תדירית היא (כ"ש מצות ציצית ששקול' נגד כל המצות תדירית היא) שראיה מביאה לידי זכיר' ונטירותא דידי' הוא כדאמרינן בפר' התכלת כל שיש לו תפילין בראשו ומזוז' על פתחו וציצית בבגדו בחזקת שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש כו' ונאמר חונה מלאך ה' סביב ליריאיו וזה העני שהי' הולך נע ונד בין הגוים מזוזה ותפילין לא הי' עמו ציצית שעמו מסתמא לא מושיל לי' וישאר ערום בלא מצוה ע"כ. עוד כתב הר"ב פ"מ בסימן הנז' דהא דטבעת דלא מושלי אינשי הוי סי' היינו דוקא במעיד שהוציאוהו מאדם מת אבל אם ראו טבעת ביד איש אחר ולא נודע מה הי' מבעל הטבעת לא אמרינן מסתמא מת מכח הריקו' ולא הוי סי' ובטבעת סתם לא הוי סימן אא"כ מכירין הטבעת בטביעת עין דעדיף מסימן אבל טבעת בלא ט"ע או סי' מובהק לא הוי סי' ומהרא"ש בסס"י נ"ב כתב דאפי' לס' הב"י ז"ל דטבעת לא הוי סימן אע"ג דלא מושלי לי' היינו דוקא דחיישינן דלמא הוא של איש אחר והיינו דוקא בחותם דעלמא אבל אם כתוב שמו וכינויו לא חיישינן ואע"ג דבשמו ושם. אביו לבד חלקו הראשונים ולא עשו מעשה מ"מ בנ"ד דהוה הצטרפות דעדים מכירים החותם שהוא של בעל האשה הזאת וליכא למיחש לשאלה יש להתיר בלי פקפוק ואני מגמגם ע"ד קדשו דלפי מ"ש הוא דחשש הרב"י ז"ל הוא משום שמא מאיש אחר א"כ כיון שנתברר שהוא של אותו האיש אתי ליה דיו ואמאי אצטריך לי' תו שמו וכינויו

(קכב) טריפה אינ' חיה בפרק אלו טריפות דף נ"ח ע"ב א"ר הונא סימן לטרפה י"ב חדש כלומר אם חי' י"ב חדש בידוע שלא נטרפ' ומתפרש התם טעמא די"ב חדש דבעינן שיעברו עליו ימות הצנה וימות החמה דיש מכה שהיא נעכרת ומת מתוך הצנה ויש מכה שהיא נעכרת ומת מתוך החום הילכך בעינן ימות החמ' וימות הצנ' כמ"ש רש"י ז"ל שם וע' במס' ע"ז דאיכ' למ"ד דטריפ' חיה יותר מי"ב חדש ע"ש ובס' בני דוד סוף דמ"ג. ועיין בת"ח כלל י"ב דין ב' שבשנ' מעוברת צריך י"ג חדש וכמ"ש הש"ך ז"ל בשמו בי"ד סי' ז"ן. ולפי דברי הטעם שכ' רש"י ז"ל אין טעם לדבר הת"ח כי לא ישתנ' חיותו של בעל חי כפי השנ' דכיון דעברי עליו ימות הצנ' וימות החמ' כבר יצאת מיד' ספק טריפה. ועיין בספר פרי חדש שם השיגו מטעם אחר שכל שיעורי חכמים שהוזכרו בל' חדשים אין לחלק בין שנה פשוט' למעוברת שא"כ לא הי' להם להזכיר י"ב חדש אלא שנה ואף בשנה דקרא הויא פלוגת' דר' וחכמי' בפ"ק דר"ה אבל הכא שהוזכרו י"ב חדש מנ"ל להוסיף עוד אח' בשנת העיבור ע"ש. וכתב הרשב"א ז"ל בתשו' סי' צ"ח דהך מדה שמדו חכמי' היא דוקא בספק טריפ' אבל בודאי טריפ' כגון בהמ' שנמצאת יתרת אבר באותן האברים שהיא נטרפת בהם ובמקום שנטרפת בו אפי' נתברר שעברו עליה יב"ח אע"ג דטעם דטריפ' הוא משום שאין כמוה חיה מ"מ אם חי י"ב חדש אסור והאריך שם בראיות וכתב בסוף התשו' ז"ל וא"ת ומה נעשה וכבר ראינו בעינינו יתרת ברגל ששהתה יב"ח זו היא שאמר ריב"ל לרבי יוסי בן נהוראי על דא את סמיך כלומר אי אפשר וכאלו אתה מעיד על שאי אפשר שראית אותו בעיניך או סיבה אחרת יש וכן בכאן אנו שואלין לאותו שמעיד מנין אתה יודע ששהתה זו שמא שכחת או שמא טעית או שמא נתחלף לך זמן בזמן או שמא נתחלפ' לך בהמ' זו באחרת שאי אפשר להעיד שתהא בהמ' זו בין עיניו כל י"ב חדש ואם יתחזק בטעותו ויאמר לא כי אהבתי דברים זרים אשר ראו עיני ואחריהם אלך נאמר אליו להוציא לעז על דברי חכמים אי אפשר ויתבטל המעיד ואלף כיוצא בו ואל תתבטל נקוד' א' ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים הנביאים ובני נביאים ודברים שנאמרו למשה מסיני. סוף דבר מוטב נחזור אחר הטענו' כדי לקיים דבריהם ולא שנדח' דבריה' המקודשים האמתיים המקויימים ונעמיד ונקיים דברים בטלים של אלו ע"כ ומשמע שם מדברי תשו' הרשב"א ז"ל דצריך לומר דהא דחיה על כרחין נס הוא אבל עכ"פ טריפ' הוא ע"ש אבל רש"ל ז"ל בפרק אלו טריפות סי' פ' כתב דטעם דבשהתה דטריפ' היא שאין כמוה חיה רובא דרובא אבל מיעוט' דמיעוט' חיה אע"ג דטריפ' היא ע"ש ואיכא למידק עליה ממ"ש התוס' ז"ל בפ"ק דע"ז דף ז' ד"ה ודלמא נח טריפ' הוה והקשו ז"ל אע"ג דנח חי לאחר מכאן כמה שנים אתי כמ"ד דעריפה חיה ע"כ ולדברי רש"ל מאי דוחקייהו דנהי דלדידן כל היכא דמספקא לן אית לן למיזל בתר רובא אך התם דבעי למילף דינא מקרא דאתך יש מקום לדוחה לדחות ולומר דלמא נח טריפה הוי ומעוטא דטריפות דחיות הנה הוה. והי' אפשר ליישב דשאני ליה לרש"ל ז"ל בין טריפות דבהמ' לטריפות דאדם דבבהמה מיעוטא דחיה ובאדם טריפ' א"א להיות בשום צד. אלא דקשה שהתוס' ז"ל כתבו בפרק שור שנגח דף נ"א ד"ה נעביד כו' ז"ל והשתא מדמה טרפות דאדם לטרפות דבהמ' וכן בפרק א"ט ומייתי ראי' מאיוב וקשה לר"ת דמחלק בין טרפות אדם לטרפות בהמ' ע"כ. ושבתי וראה להתוס' עצמם בפ' הנזיקין דנ"ו ד"ה ונקר במוחו של טיטוס ז' שנים כו' כתבו התוס' לא נעשה טריפ' בכך דדרך חוטמו נכנס ולא ניקב הקרום כו' ועוד יש לחלק בין טרפות דאדם לבהמ' כדפרש"י בפ"ק דעירובין ע"כ. ונרא' דאע"ג דהם חולקין על ר"ת דמחלק בין טרפות אדם לטרפות בהמה. מ"מ גבי נקיבת המוח יש לחלק ביניהם דבאדם צריך חסרון ובבהמ' לא משום דבאדם הקרו' התחתון קשה