קהלת יעקב - ב שפד

שידע המום אפי' שהה כמה ימים ה"ז מחזיר' ולא אמרי' כיון דידע ושתק ה"ז נתרצה דחזקה אין אדם מתפייס במומין. ושם הביא תשו' הרדב"ז ז"ל סקל"ו דחולק בזה ואם שהה ולא החזירו ה"ז מחל ע"ש

(קיג) חד מקום מושלי אינשי תרי מקומות לא מושלי אינשי לענין הזורק גט לאשתו בחצר אתמר בפ' הזורק דף ע"ז ע"ב ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו הוה קיימא בחצר נפ' בפיסלא פי' על חתיכת עץ אמר רב יוסף חזי' אי הויא ד' אמות על ד' אמות פלג לי' רשות' לנפשי' וא"ל חדא רשות' היא ובעי התם במאי עסקי' אילימ' בחצר דידה כי הוי ד' אמות מאי הוי ואי הוי בחצר דידיה כי לא הוי ד"א מאי הוי לא צריכא דאושלה מקום דחד מקום מושלי אינשי תרי מקומות לא מושלי אינשי

(קיד) חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן בריש פ"ב דע"א בעי בהמות נקבות אצל נשים גויות מ"ט לא מייחדינן אמר מר עוקב' ב"ח מפני שהגוים מצויי' אצל נשי חבריהן ופעמים שאינו מוצאה ומוצא את הבהמ' ורובעה ואב"א אפי' מוצאה נמי רובעה דאמר מר חביב' עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן. וכבר כתבו התוס' ז"ל שם דלא ידע ר"י מהיכן נפקא עיקר דבר זה. ובפ' השולח אתמר הך מדה לענין שפחה של ישראל דמייתי התם ההיא אמתא דר' אבא ב"ז דאשתבאי פרקא ההוא גוי לשם איתת' שלחו לרבי אבא אי יאות עבדי שדר לה גיטא דחירות' ובעי התם היכי דמי אי דמצו פרקי לה למ"ל גיטא דחירות' ליפרקו לה לשם עבדות ואי דלא מצו פרקי לה מיניה דגוי כי שדר לה גיטא דחירות' מאי הוי ומשני לעולם דלא מצו פרקי לה וכיון דמשדר ליה גיטא דחירות' מתזלא באפיה ומפריק לה ופריך והאמר מר חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן ומשני ה"מ בצנעה אבל בפרהסיא זילא בהו מילתא. ונראה דמשום האי חזק' דחביבה כו' אמרינן התם בפ' אין מעמידין דף כ"ה דלא תתייחד אשה עמהם אפי' הם רבים ונשותיהם עמהם. אלא דאיכא למידק דהיכ' דהוו רבים אמאי לא שרינן מטעמ' דבפרהסיא זילא בהו מילת' כדאמרי' בשפחה של ישראל בפ' השולח. וכן אמאי לא שרו וחילקו בדין יחוד בהמתו של ישראל אצל גוים בין מקום דשכיחי רבים להיכא דלא שכיחי רבים

(קטו) חי נושא את עצמו. פ"י דשבת דצ"ד המוציא בהמה חיה ועוף לר"ה בין חיין בין שחוטין חייב ר' נתן אומר על שחוטין חייב ועל חיין פטור שהחי נושא א"ע ואמרינן התם דע"כ לא פליגי אר"ן אלא בבהמ' חיה ועוף דמשרביטי נפשייהו אבל אדם לכ"ע חי נושא א"ע. וכתבו התוס' דלהרשב"א ז"ל קטן כבהמ' דמי אבל הם ז"ל הסכימו דבקטן נמי אמרינן חי נושא א"ע מההיא דהאשה מדדה את בנה בר"ה ודוקא בריא נושא את עצמו אבל חולה אינו נושא את עצמו. גמרא במסכת יומא דף כ"ב

(קטז) חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא. ריש פ' המוציא יין סברת רבא ואביי פליג עליה וסבר דלא דרי אחד תרין לאו חמרא הוא וע' שם בתוס' שהקשו מההיא דסנהדרין דדרשינן אל יחסר המזג אם הוצרך א' מן הסנהדרין לצאת אם יש שם שלשה ועשרים דהיינו שליש מסנהדרין משמע דמזיגה על חד תרין כו' ואיכא למידק ממ"ש התו' בפ"ד דע"ז דנ"ח ע"ב ד"ה כדכתיב כו' עלה דאמרי' בעא מיניה ר"א מר"י יין שמסכו גוי מהו א"ל ואימא מזגו א"ל אנא כדכתיב קאמינא טבחה טבחה מסכה יינה כתבו הם ז"ל ואע"ג דכתיב נמי אל יחסר המזג ההיא מזיג' ביין עצמו אבל מסיכה הוא תיקון מים ביין ע"כ ובודאי דחילייהו משום דקרא דאל יחסר המזג בסנהדרין קא מיירי א"כ ודאי דהתם ביין עם יין קא מיירי דכולם סנהדרין הם וא"כ מאי קא ק"ל הכא בשבת מהא דאל יחסר המזג לרבא דמיירי במזיגה דמים ביין ודילמ' בתקון יין ביין מודה רבא. והם דחקו עצמם וכתבו דהתם ביין השרוני דרפוי מיירי ולא יכון זה לשיטת' דהתם דמיירי קרא יין ביין וק"ל

(קיז) חרדה מסלקת את הדמים בפ"ק דנדה דף ט' ע"א הית' האשה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדק' טהור' שחרד' מסלק' את הדמים

(קיח) חובה חזקה לא מייתי איניש חובה לנפשי' בפ' אלו מציאו' דף כ"ח ע"ב אבוה דרב פפא אירכס לי' חמרא אשכחוהו אתא לקמי' דר' ב"ר הונא א"ל זיל אייתי לי סהדי דלאו רמאי את וטול אזל אייתי סהדי א"ל ידעתון ביה דרמאי הוא א"ל אין א"ל אנא רמאה אנא א"ל אנן לאו רמאה את קאמרי' א"ר ב"ר הונא מסתברא לא מייתי איניש חובה לנפשיה

(קיט) חמרא אכתפא דמארי' שוואר בתרא דף צ"ו ריש ע"ב מוכר חבית של יין לחבירו והחמיצ' רב אמר ג' ימים הראשונים ברשות מוכר מכאן ואילך ברשות לוקח ושמואל אמר אינו חייב באחריותו אע"פ שהחמיץ בתוך חבית של מוכר משום דחמרא אגבה דגברי שוואר כלו' על כתף האדם מדלג שמזלו גרם חטא של בעל הבית כדנפקא לן מקרא ואף כי היין בוגד והילכך המוכר פטור דא"ל מוכר לתאי דידך קא גרם וכמ"ש רשב"ם ז"ל שם

(קכ) חלב טמא אמרי' בע"ז דף ל"ה ע"ב חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו למאי ניחוש לה אי משום איחלופי טהור חיור טמא ירוק. ואי משום איערובי ניקום דאמר מר חלב טהור עומר חלב טמא אינו עומד ועיין בטי"ד סי' קט"ו ומ"ש בס' פרי תואר שם

אות

(קכא) טבעת לא מושלי אינשי. בפ' בתרא דיבמות דף ק"ך ע"ב אמר רבא סימני' דאוריי' ופרכינן הא תנן אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם אע"פ שיש סימן בגופו ובכליו ומשני גופו דארוך וגוץ דלאו סימן הוא כליו דחיישינן לשאלה כלומר דשמא לאחר השאילן ואותו אחר מת וראו עדים וסבורים שזה הוא בעל הבגדים ופרכינן ואי חיישינן לשאלה חמור בסימן אוכף היכי מהדרינן ומשני לא שייל איניש אוכפא דמסקיב לי' לחמרא והדר פריך ממתני' דקתני גבי גט מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת היכי מהדרי' וליחוש אע"פ שהוא מכיר את הכיס ואת הארנקי ואת הטבעת הא איכ' למיחש שמא השאילן לאחר וקשר בו גט זה והחזירן לזה ושכח בו הגט ומשני טבעת לא מושלי אינשי דחיישינן לזיופא. כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא מושלי. וכתב מהרח"ש בתשו' סי' נ"ט ונ"ב דאף דמרן הב"י בא"ה סי' י"ז ובתשו' דף קי"א כ' דלא סמכינן אסי' מובהקי' דכלים כסברת הרי"ף והרא"ש ולא קי"ל כהר"ן ונ"י צ"ל דסברי דסמכינן, אסי' מובהקים דכלים ולא חיישינן לשאל' כלישנא בתרא דפ' האשה רבה מ"מ אפושי פלוגתא לא מפשינן ואיכא למימר דע"כ לא אמרו הרי"ף והרא"ש דלא סמכינן אסי' דכליו אלא דוקא בכלים העשויים להשאיל אבל כלים שאין עשויים להשאיל כעין טבעת דאתמר בגמ' טבעת לא מושלי אינשי אפשר דאף הרי"ף והרא"ש מודו בהא ע"ש וכ"כ הרב פ"מ ח"א