קהלת יעקב - ב שפא

שדרתיך כו' ולא שיתן המצרן ק' ללוקח ליקח הקרקע ויפסיד הלוקח ק' דאין זה הישר והטוב שיפסיד הלוקח אם נתאנה ויפסיד ק' דאם ישאר הקרקע בידו אין כאן הפסד כל כך דפעמים אדם חפץ בקרקע וקונהו ביותר משוויה אלא ה"ק לתקוני שדרתיך כו' לבטל המקח דכיון דאתה בשלוחי מה שטעית בשליחות אינו כלום ואם אין המצרן רוצה ליקח אותו בר' וגם הלוקח חפץ להחזירו למוכר המכר בטל וקאמר ר"ן על מעשה כזה אין אונאה לקרקעות דכיון דקנאה לעצמו לא מצי למימר לתקוני כו' שפעמים אדם קונה קרקע הרבה יותר מדמיו ע"כ ופסקה הרמב"ם פי"ד מה' שכנים הל' ד' ומשמע התם מדברין דמהימן הלוקח בשבועה שכתב לקח שוה מנה במאתים אינו יכול לסלקו עד שיתן הר' טען בן המצר שעשו קנוניא ביניהם נשבע הלוקח בנקיטת חפץ ונוטל ר' זוז ע"כ ולפי דברי ה"ה כאן בפי"ג דסתמ' חזקה אין אדם לוקח שוה ק' בר' ואפי' בשבועה לא מהימן והוא פלאי ושוב ראיתי דבר זה קדמו שרים הראשונים ז"ל מרן הקדוש בח"מ סי' קע"ה סי"ד כתב דשאני התם בפי"ג דקא מודו הלוקח והמוכר שעשו קנוניא בדבר לפיכך כשאומר שוה ק' קניתי בר' לא מהימן אפי' בשבועה אבל בההיא דפי"ד דליכ' הוכח' דאיכ' הערמה בדבר לפיכך אם אמר קניתי שוה ק' בר' מהימן בשבועה אבל אכתי קשה מה יושיענו זה לדברי ה"ה שכתב הטעם משום חזקה שאין אדם קונה שוה ק' בר' וטעם זה שייך אפי' בדליכ' הערמה ודוחק לומר שמ"ש ה"ה חזקה אין אדם קונה כו' לאו אבעלמ' קאי אלא הכא בכה"ג דהוה בה הערמה לא מהימן. וגם הרב לח"ם ז"ל כתב עוד חילוק אחר דבפי"ד מיירי כשמודה בן המצר שראה הוא בעצמו דיהיב מאתים אלא דטען שהי' בקנוני' כי היכי דליהב המצרן ר' אבל הכא בפ' י"ג דלא חזא ליה דזבין במאתן אמרי' אין אדם קונה שוה ק' בר' וחזקה לא הדרא וגם חילוק זה לא יכון אם לא נדחוק בדברי ה"ה דמ"ש גדולה חזקה כו' דלאו אבעלמ' קאי אלא הכא אבל בעלמ' אמרינן דעביד איניש למזבן שוה ק' בר'

(צא) חזקה אין אדם מניח לפרוע חוב שטר ופורע חוב על פה כ"כ הרא"ש ז"ל שבועות דנ"ו ע"א וז"ל דתיקשי לך אמאי צריכים להאי מגו אמאי לא מהימן למימר סטראי נינהו כמו שנאמן לומר לא היו דברים מעולם ונ"ל דטענת סטראי נינהו אינה כ"כ ברורה דחזקה לא שביק איניש לפרוע מלוה בשטר ופרע מלוה על פה הילכך כשיש עמה טענת לא היו דברים מעולם אז הויא לה טענה ברורה ע"כ יע"ש בתשו' (כלל) ושם בשבועות דנ"ב ע"ב כתב מחלוקת הר"י ן' מיגש והרמב"ן ז"ל דלהר"י ן' מיגש יכול לומר סיטראי נינהו מגו דבמתנ' נתנם לי דטענת מתנה עדיפי מסטראי והרמב"ן ז"ל חולק וס"ל דיותר גרועה טענת מתנה מסטראי דחזקה דיותר ברצון אדם פורע חובו ממתנה וכ' הרא"ש ז"ל שנראין דבריו ע"ש

(צב) חוקה אין אדם עשוי להודות לחברו אא"כ הוא מכוין חשבונו יפה כ' התוס' בפ"ק דגיטין די"ד ע"א עלה דהנהו גינאי דעביד חושבנא בהדי אהדדי פש ה' איסתרי זוזי גבי חד מינייהו אמרי לה יהבינהו ניהלי' למארי ארעא באפי מרי ארעא וקנה מיני' לסוף אזל עבד חושבנ' בין דידי' לנפשיה לא פש גביה ולא מידי אתא לקמיה דר"נ כו' עד קנין בטעות וכל קנין בטעות חוזר כתבו התוס' ד"ה ולא פש גביה מידי פר"ח ור"ת דמיירי שהיו הבעלי דינים מודים לו או היה הדבר ידוע בעדות דלא פש גביה מידי אבל מנפשיה לא מהימן לומר טעיתי במה שהודיתי ולא מהימן אפי' במגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי וכתב הרא"ש בתשו' כלל ס"ט סי' ג' הטעם משום דחזקה אין אדם עשוי להודות אא"כ מכוין חשבונו יפה יפה אם חייב אם לאו וכ"ש שיוציא המעות מתחת ידו ואלימא האי חזקה ולא מהימן אפי' במגו ועיין בטור ח"מ סימן קכ"ו סט"ו וט"ז ובב"י שם דיש חולקים בזה. ועיין במהרימ"ט ח"א זימן נ"ו

(צג) חזקה סתם עיר לענין בתולה שנבעלה היא פתויה הרמב"ם ריש פ"א מה' נערה בתולה ז"ל כל הנבעלת בשדה ה"ז בחזקת אנוסה כו' עד שיעידו עדים שברצונה נבעלה וכל הנבעלת בעיר ה"ז בחזקת מפותה עד שיעידו עדים שהיא אנוסה ששלף חרב כו' והראב"ד השיגו וכ' בחיי ראשי חזקה זו איני יודע מה תועלת יש בה אם יש שם עדים קנס אין שם ואי לענין ג' דברים אם יש טענה ביניהם כלל גדול בדין המוציא מחברו ע"ה ע"כ והר"ב מ"ע ז"ל תי' בזה ב' תי' א' דנפקא מינה היכא דראו עדים מרחוק ששכב עמה ולא ידעו אם באונס אם ברצון אם הי' בעיר אמרינן חזקה שהיא מפותה ואם בשדה אמרי' חזקה שהיא אנוסה. תי' ב' דנפקא מינה היכא ששניהם מודים שנבעלה והיא אמרה אנוסה אני נתן לי צער והוא אומר מפותה ואין לך צער דסמכי' אחזקה זו דבשדה אנוסה ובעיר מפותה. ונר' פשוט דלתי' בתר' אלימא האי חזקה ולא מהימן הבועל במגו דהא כיון דאין עדים בבעילה אלא ששניהם מודו א"כ כשהו' אומר בשדה מפותה את אמאי יהיב דמי צער ואמאי לא מהימן במגו דאי בעי אמר לא היו דברים בעולם אלא עכ"ל דאלימא האי חזקה דאפי' במגו נמי לא מהימן וכדרך שכתב ה"ה ז"ל בכל הנהו חזקות דכתיבנא לעיל וגם התוס' כתבו בפ"ק דכתובות דאע"ג דלא איפשיטא בעיין בריש פ"ק דב"ב אי אמרינן מגו במקום חזקה אי לא אין כל החזקות שוות וחזקה דאין אדם טורח בסעוד' ומפסידא עדיפא דלא מהימן אפי' במגו ע"ש ד"ט ע"ב ד"ה לא דקא טעין כו' ע"ש וע' בפרט חזקה זו במהרשד"ם ח"א סימן קצ"ב והר"ם די ביטון סימן נ"ב באורך

(צד) חזקה עד תלתין יומין מוקיה איניש אנפשי' ולא חוקה בעיל בפרק בית שמאי דקי"א ע"ב לענין יבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר ל' יום הוא נאמן לומר שבעל דחזקה דלא מוקי איניש נפשי' מלבעול טפי מתלתין יומין. והתוס' ז"ל בפ"ק דב"ב ד"ה ע"ב ד"ה מי אמרינן מגו במקום חזקה כו' כתבו בסוף דבריהם ז"ל ומיהו קש' מדתנן בפרק ב"ש יבמה שאמר' תוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו אחר ל' יום מבקשים הימנו ומפרש התם דעד ל' יום מוקים איניש אנפשי' טפי לא מוקי' ולכך אחר ל"י לא מהימנא ואין כופין אע"ג דאית לה מגו דאי בעיא אמרה אינו יכול לבא עלי דנאמנת כדמוכח בסוף נדרים אלמא לא אמרי' מגו במקום חזקה והניחו בתימא ומהרימ"ט בחא"ה סי' כ"ח כ' ז"ל ואני בעניי תירצתי דאין אומרים מגו אלא להעמיד את האדם במה שיש בידו לא לכוף את שכנגדו ואם נכוף לזה לחלוץ על פיה במגו חשיב כמגו להוציא וכי היכי דאין אומרים מגו להוציא ממון ה"נ אין אומרים מגו לכוף שכנגדו לחלוץ ע"כ, והרב כנה"ג בח"מ סי' פ"ב בהגהת הטור אות קי"א כתב ז"ל ואפשר לי לומר דלא דמי חזקה דלא פרע איניש גו זמניה לחזק' דלא מוקים אינש נפשי' טפי מל"י דחזקה זו שהיא כנגד יצה"ר אע"ג דאית לי' מגו לא מהימן וכונתו כמ"ש התו' דכתו' ד"ט ד"ה לא דקא טעין דלאו כל החזקות שוות וכדכתיבנא לעיל. ועוד תי' דלא איבעיא לן אי אמרי' מגו ב"ח אלא בדבר שבממון אבל בדבר האיסור פשיטא לן דלא אמרינן מגו במקום חזקה וכתב שכן מצא כתוב בשם הר"ן ז"ל. וראיתי לבעלי התוס' ז"ל בפ"ק דכתובות ד"ט סוף ע"ב ד"ה מאי לאו דקא טעין טענת