קהלת יעקב - ב שפ

קודם שנפטר שמעון ע"ש אלא שתבלין מצאתי לחילוק זה בהרא"ש פ"ב דכתובות עלה דשטר אמנה שכתב בשם ר"י ז"ל אבל אם אמר המלוה בלא תביעת ב"ח נראה דלגבי עצמו מהימן דהודאת ב"ד כק' ע"ד ע"ש היטב ובמרן כ"מ פ"ב מהל' מלוה דין ה' ד"ה מי שנתחייב. וחילק דע"כ לא אמר הרשב"א דמשום הך חזקה לא מהימנינן ליה אף כי אית ליה מגו אלא דוקא היכא דברירא לן מילת' שהודאתו הית' במקום שחב לאחרים דאז אפי' במגו לא מהימן דחזק' כו' אבל אי בעיקר הודאתו אנו מסופקים אי הית' קודם שחב לאחרים לית לן למימר הך חזקה דמסתיין דנימא הך חזקה לאורועי המגו היכא דבריר לן מלתא דבשעתא דהודאה חב לאחריני הי' אבל היכא דלא ברירא מלתא ואית ליה מגו תלינן דהודאתו הית' בזמן שלא הי' חב לאחריני וכיון שכן נמצא דלא שייכא הך חזקה דכל הנמצא כו' ע"כ. ובהכי ניחא להו ההיא תשו' דהרשב"א שהביאה מרן בח"מ סימן מ"ז המתחלת ראובן שהודה לנמואל כו' ע"ש שמאותה תשובה נראה בהדיא דבמגו נאמן אפי' במקום חזקה הנז' וליכ' למיחש לקנוניא וקשיא לתשו' הנז"ל להרשב"א שכ' בהיפך וניחא להו ע"פ החילוקים הנז' כמו שיראה המעיין. וראיתי להרב כנה"ג בסימן מ"ז אות י' שגם הוא חילק כחילוק הרב פ"מ ז"ל ונסתייע מתשו' הרשב"א שהביא מרן בסי' צ"ח מתו' א' ואע"פ שאלו היה עכשיו ביד ראובן לא היה נאמן דכל שנמצא בידו חזקה אינו של אחרים כו' הכא שאני שבאותה שעה לא היה חייב לוה ע"כ וחזי הוית להרב כנה"ג ז"ל בסימן צ"ט בהגהת הטור אות ח' כתב על תשו' הרא"ש שהביא הטור על ראובן נתן חפץ לשמעון למכור ובא לוי ב"ח של שמעון ולקחו בחובו ובא ראובן ותבעו מלוי ואמר ששלו הוא ואין לו עדים שנתנו ליד שמעון והשיב אם לקח לוי מיד שמעון בעל חובו חפץ הידוע שהוא של ראובן לאו כ"כ וצריך להחזירו לראובן אבל אם אין ידוע בודאי דשל ראובן הוא לאו כ"כ לומר שלי הוא ואף אם שמעון מודה לו כי כל הנמצ' בבית האדם אנו מחזיקים שהוא שלו עד שיתברר בעדים שאינו שלו. כתב הרב עלה וההיא דכתב הטור בסימן ק"א ס"ז דאם יש מעות ללוי ותולה אותם בגוי והמלוה חושש שהם שלו ואומר כן כדי לדחותו. מחרימין סתם על כל מי שיודע ממון או מעות כו' נ"ל דאינו סותר למ"ש כן דכל הנמצ' בבית האדם אנו מחזיקים שהוא שלו. דכאן מיירי כשהב"ח תפוס ומש"ה אמרי' כל מה שנמצ' ביד האדם הוא שלו ועל ראובן שאומר שלו הם ורוצה להוציאם מיד הב"ח עליו להביא ראיה אבל בסי' ק"א מיירי כשהלוה תפוס בממונו ועל המלוה להבי' ראיה ולכן בחרם סתם די ע"כ. ועד"ז יש ליושב קצת מאי דק"ל בסימן מ"ז תשו' הרשב"א אהדדי דתשו' הרשב"א דההיא שכ' לנמואל כו' מיירי שהיו המטלטלין ביד נמואל רק שהיו ידועים לראובן ומש"ה כ' דמהימן במגו והכי משמע בתשו' שכתוב שם סמוך ונראה לזו דאם בנה ראובן חורבה ונמואל טוען שבנאה מממון השותפות כו' דנר' מתוך התשו' שנמואל היה תפוס בטענותיו. ועד"ז ניחא נמי תשו' הרשב"א שהביא מרן בריש סי' צ"ח שהקשו ממנה דנר' דאית ליה הך חזקה וסותרת לתשו' שבסי' מ"ז דמשמע דלית ליה הך חזקה. דמההיא דבסי' מ"ז לית ליה חזקה משום דהתובע היה תפוס וכדאמרן דהכי משמע בתשו' שבצדו בתביעת נמואל וק"ל וסימנים עוד לחילוק זה מצאתי בתשו' מהרימ"ט ז"ל חא"ה סס"י י"ג ועיין בכנה"ג ח"מ בסי' ר"ן בהגה"ט אות י"ג האריך למעניתו בפרט חזקה זו ע"ש. עוד ראיתי להרב משנה למלך הל' זכיה פ"ד הל' י"ג מקהי אקהייתא על חזקה זו מהא דכתב הרמב"ם שם ז"ל מקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה וכיוצא או שאמר בטילה היא מתחלתה לפי שלא קבלתיה או בע"כ באונס או בטעות וכיוצ' בדברים אלו דבריו קיימין ונשבע ע"ז שבועת היסת ותחזור לבעליה כתב ה"ה ובאמת לא הבנתי מה ענין שבועה בכאן וכמו שהשיג הראב"ד ז"ל. ואפשר לומר אם תבעוהו בעלי חובות שלו ואמ"ל אתה מערים בזה כדי להפקיעו מתחת ידינו נשבע ע"ז שבועת היסת ע"ב ולפי מ"ש ה"ה ז"ל בפ"א מה' מלוה ובפ"ב בד"ה לפיכך כו' שנראה שדעת הרמב"ם בזה כדעת הרמב"ן דכל מה שבידו אינו נאמן במיגו ונר' מדברי הרמב"ם כי כל מה שנמצ' בבית האדם אינו נאמן לומר שאינו שלו אפי', בשבועה כמפורש שם וא"כ הכא באומר שמתנה זו שומר אני עליה דנאמן בשבוע' ואמאי מהימן הא איכא גדולה חזקה שכל שתחת ידו שלו וכ' ויש לדחות דהכ' מיירי שאינו בפנינו אלא שטוען ב"ח שיש ללוה חפץ פ' לפרוע והוא טוען שהיא בטילה מקודם דהויא חזק' רפויה דנאמן במגו דלא היו דברים מעולם משא"כ התם. והעיקר אצלי דהכא שאני שידענו בודאי שקבל מתנה אלא שטוען שהי' בטלה מתחלתה או באונס או בטעות מהימן אבל התם לא ידענו מעולם שהי' פקדון בידו או שאולים כי אם על פיו וסימנים יש לזה בדברי ה"ה בפ"ב מה' מלוה גבי מ"ש הרמב"ם בהלכה ה' ועיין מה שכתב עוד בזה בריש הל' מלוה. ועוד ראיתי להרב כנה"ג בח"מ סימן צ"ע בהגב"י אות ח' כ' דחזקה זו אלימתא הוא ומ"מ חזקה דאין אדם משהא שטר פרוע בביתו עדיפא ואלימא טפי ע"ש. ועוד כתב בהגהת הטור אות י"א בשם מהר"י הלוי ז"ל סימן ע"ז דבשותף ליתא להאי חזקה מכ"ש, דסרסור שכתב הטור בסי' צ"ט וכתב עוד דחזקה זו בחפץ או במעות אבל בעיסקא וסחורות שבביתו לא שייך הך חזקה ע"ש ונראה דדעתייהו דכל שיש רגלים לדבר ליתא להך חזקה ואפשר שזהו דעת מהרימ"ט בא"ה סס"י י"ג דלא חש להך חזקה משום דנ"ד הי' בבן שהודה שקצת מטלטלים הנמצאים בביתו הם של אמו שרגילות הוא שהאם כשהיא עם בנה מניח' מטלטלים אצל בנה שנאמן עליהו וק"ל

(פט) חזקה אין אדם מקבל אחריות על המתנ' בפ' המקבל מתנה לית בה דינא דבר מצרן ואי כתב ליה אחריות אית בה דינא דב"מ ופירש"י ז"ל אי כתב ליה אחריות ודאי מכר הוא שאין מקבלין אחריות על המתנה ע"כ והביא חזק' זו ה"ה ז"ל פי"ג מה' שכנים הל' ב' ד"ה ויראה לי כו' וכפי מה. שנראה מדבריו שם אינו נאמן הנותן אפי' בשבועה שחזקה אלימתא היא שאין אדם מקבל אחריות על המתנה וכמ"ש מהריב"ל ז"ל בס"ד ריש סי"ז וכ' שאפי' שהרמב"ם ז"ל הוא סבור שהלוקח הוא המוחזק והמצרן הוא המוציא אפ"ה אלימא האי חזק' להוציא מיר הלוקח שהוא מוחזק בה וטוען שהיתה מתנה ע"ש

(צ) חזקה אין אדם קונה שוה מנה במאתים כ"כ ה"ה ת"ל פי"ג מה' שכנים עמ"ש הרמב"ם דין ב' אמר הלוקח כן הוא והערמה עשינו לסלק בן המצר ומכורה היא בכך וכך נשבע בנקיטת חפץ ונוטל ויראה לי שצריך לטעון דמי שהם ראוים או יתר מעט אבל אם אמר על שוה ר"ן במאתים קניתי אינו נאמן וכתב ה"ה ז"ל וא"ת שאין שאין אדם חשוד על השבוע' ומתוך כך נאמינהו א"כ אם היה טוען שהיא מתנה אע"פ שיש בה אחריות נאמינהו בשבועה אלא מאי אית לך למימר חזקה שאין אדם מקבל אחריות על המתנה הא נמי חזקה דאין אדם קונה שוה מנה במאתים ע"כ ומשמע מדברי ה"ה ז"ל שם דאלימא הך חזקה להשביעו על הספק כיון שרגלים לדבר שאין אדם קונ' שוה מנה במאתים ע"ש. ואני הפעוט תחלת ראותי דברי ה"ה ז"ל בזה שכתב שסתמ' חזקה אין אדם קונה שוה מנה במאתים נרגשתי מההיא דאמרי' בפרק המקבל דק"ח ע"א זבן במאתים ושוי' מנה סבור מינה מצי א"ל לתקוני שדרתיך א"ל מר קשישא כו' אמרי נהרדעי אין אונאה לקרקעות וכ' הרא"ש ז"ל לתקוני