קהלת יעקב - ב שעט

חבירו בשטר וא"ל החזרתי לך מהו מגו דאי בעי אמר נאנסו מהימן השתא נמי מהימן או דילמא כו' א"ל מהימן כו' והכי תפסיק' הלכת' התם (הכי) ואינו גובה מן היורשים דטענינן להו שמא החזי' אביה' ע"ש א"כ מש"ה קאמר תלמוד' הכא דכיון דנקיט בעל הפקדון שטר' בידי' דאפקיד גביה מנה תו ליכא למיחש ודאי לחשש דשלא להשביע את עצמו קאמר אמנם מדינ' לא הוה המפקיד גובה מן ההקדש דכי היכי דטענינן ליורשים שמא החזיר אביהם הוה טענינן להקד' החזיר אי לאו חזק' דש"מ נא עביד קנוני' על ההקדש ומש"ה אצטריכו תלתא שטר' והקדש וש"מ להאמינו וק"ל ובתשו' הרב בצלאל בסט"ו ראיתי בענין חזקה זו קצת חידושין כתב שם ז"ל וקשיא להו לרבוותא ז"ל הא דבעי' בפ' מי שמת ש"מ שהקדיש כל נכסיו מהו תפשוט מהכא דאם עמד אינו חוזר דאי חוזר א"כ פשיט' דנאמן ומאי קנוניא שייך והלא הי' יכול לחזור בו והביא שם משם תשו' הרשב"א ז"ל דהא דר' הונא מיירי כשהקדיש נכסיו ומסרן ביד גזבר שאינו יכול לחזור בו ולא לישאל על הקדשו שאלו לא כן יכול הוא לישאל עליו ומגו דאי בעי מתשיל עליה הוא נאמן בלא טענת חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. וכ"כ בחידושיו בפרק גט פשוט דלדידן דקי"ל כבית הלל דיש שאלה בהקדש אלו נדר ע"ד רבים א"נ דמסר ליד גזבר דמעתה א"א לישא' על הקדש היה נאמן ואפי' הי' בריא כשהקדיש דכל שיש מגו א"ח לקנוני' ע"כ ואיכא למידק לפ"ז בפ' ש"ה דמ"ב דמוקמי' בריית' דקתני ליפרע בשבוע' דהיינו ליפרע מנכסי הקדש ופרכינן הא תנינ' לה מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ופרקינן אצטריך סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על ההדיוט אבל הקדש נימא אין אדם עושה קנוניא על ההקדש קמ"ל ופריך והא"ר הונא חזקה אין אדם עושה קנוניא עה"ק ומשני אמרי ה"מ בש"מ אבל בבריא לח ולפי דברי הרשב"א דכל דהקדיש סתם דאיכ' מגו דאי בעי מתשיל אהקדש אפי' בברית אין חוששין לקנוניא לפי קס"ד דמקשה דאין תינוק בין ברית לש"מ ולישנ' דש"מ דקאמר ר' הונא לאו דוקא מפי קושיא אימא דמלתיה דר' הונא במקדיש סתם דאיכ' מגו דאי בעי מתשיל ומש"ה מהימן. ועיין בפרט זה בארוכה למרן הכ"מ ז"ל פ"ז מהל' ערכין דין ח"י ובס' גדולי תרומ' שער ע"ב דקפ"א ע"ג ועיין בפרטי דיני קנוני' בכנה"ג ח"ע סימן

ס"ה

(פח) חזקה כל הנמצא בביתו של האדם הוא שלו חזקה זו לא הוזכרה בגמ' אבל היא מדברי הרמב"ן ז"ל הביאה ה"ה ז"ל פ"ח מה' מלוה דין ד' עמ"ש הרמב"ן טען הלוה מטלטלים אלו שבידי אינן שלי פלא פקדון הן בידי או שכורים או שאולים אין שומעין לו או יביא ראי' או יגבה מהן כתב ע"ז ויש לתמוה מ"ט לא יהא נאמן בזה מגו שיכול נתתם במתנה וב"ח לא יגבה מהן והרמב"ן אמר מאחר שתבעוהו בחובו פינו נסמן לומר במה שהוא בידו שהוא של אחרי' חזקה כל מה שביד האדם שנו ומגו במקום חזקה לא אמרי' לפי שאדם עשוי נעשו' קנוניא להפקיע ממון חבירו לפיכך חוששים נה ע"כ. ועיין במדה זו בס' אדרת אליהו סי' ס"ו וע"ז וכן החזיק בסבר' זו הרשב"א ז"נ בתשו' סימן אלף מ"ז ז"ל בקיצור כל מה דאיתיה ברשותי' דאיניש חזקה דידי' הוא וכי אמר דלאו דידי' הוא אפי' במקום מגו לא מהימן וכדאמרינן בפ' האשה שנתארמל' חמר האי שטר אמנה הוא אינו נחמן ואמרי' עלה דקאמר מנוה וכגון דחב לאחרים והא התם דחי בעי מחיל ואפ"ה לא מהימן ע"כ וכן נראה מתשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י בח"מ ר"ס נ"ח וגם מתשובה שהביא בא"ה סימן ק' סוף אות ה' ע"ש. ובתשו' ח"ב סימן רמ"ה וחזקה זו אלימא טובא דאפילו בשבועה לא מהימן כנר' בדברי הרמב"ם שם אא"כ ישבע האחר שאמר הלוה שהן שלו כמו שהאריך בזה בס' ב"ח סי' צ"ט ועיין בכנה"ג ח"מ בכללי המגו סי' פ"ב אות קי"א ואות קי"ג. ולע"ד איכא למידק על תשו' הרשב"א ז"ל מתשו' שהביא בתשו' הרב כמהר"ר בצלאל סי' ט"ו בשם הרשב"א עלה דאמרינן בפרק ג"פ דף קע"ד א"ר הונא ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר פנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא עה"ק וז"ל הא דרב הונא מיירי כשהקדיש נכסיו ומסרן ביד הגזבר או שהקדיש ע"ד רבים שאינו יכול לחזור בו ולא לישאל על הקדשו שאנו נא כן יכול הוא לישאל עליו ומגו דאי בעי מתשיל עליה הוא נאמן בנא טענת חזקה דאין אדם עושה קנוניא כו' וכן כתב בחידושיו פרק גט פשוט ז"ל לדידן דקי"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש אנו נדר עד"ר ח"נ דמסר ליד גזבר דמעתה א"א לישאל על הקדשו הי' נאמן ואפי' הי' בריא כשהקדיש דכל שיש מגו אין חוששין לקנוניא ע"כ ולכאורה נראה הפך ממ"ש בתשו' הנז' דחזקה כל מה שתחת יד האדם חזקה שהוא שנו ולא מהימן אפי' במגו לפי שאדם עשוי לעשו' קנוניא להפקיע ממון אחרים. ואפשר לישב שנא אמרו אלא בפקדון שאומר שהמעות הללו הן בידו פקדון מפ' אבל באומר פ' נושה בי שהלוה ני מנה ואני חייב לו ניחא להך חזק' וס"ל להרשב"א דרב הונא דאמר ש"מ שאמר מנה לפ' בידי מיירי בהודאת מנוה דמסיק אותו פ' עליה וכן נרא' דעת רשב"ם ז"ל שם בפ' גט פשוט דמיירי בהודאת מנוה שכ' ד"ה אלא אמר ר"נ כו' ז"ל כולהו שטרי נקיטי דמסקי ביה בהאי ש"מ מנה ע"כ. וכן נראה מדברי התוס' שם ד"ה ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי ז"ל קשה נר"י הא דבעינן בפרק מי שמת ש"מ שהקדיש כל נכסיו מהו תפשוט מהכא דאם עמד אינו חוזר דאי חוזר חוזר נמי במתנתו ות"כ פשיט' דנאמן ומאי קנוניא שייכת כיון דהיה יכול לחזור בו כו' ולכאור' קשה מאי קושיא, הא אע"ג דמני הדר ביה מ"מ השתא מיהא נא הדר ביה אנא דאית ליה מגו דמצי הדר ביה ומגו במקום חזקה לא אמרינן וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א ז"ל דחזקה כל מה דאיתא ברשותיה דאיניש דידי' הוא. ע"כ נלע"ד כי היכי דלא לאפושי פלוגתא ולמימר דהתוס' פליגי אתא וס"ל דכל דאית לי' מגו מהימן דהתוס' ז"ל מפרשים להא דרב הונא בהודאת מלוה ולישנא דמנה לפ' בידי' לאו דוקא וכדאמרן בדעת הרשב"א ז"ל. וראיתי בחידושי הרמב"ן ז"ל במס' ב"ב שם בפ' גט פשוט פירשה להא דרב הונא בהודאת מנוה אלא שכתב דיש לפרשה נמי בש"מ שמודה במנה פקדון ז"ל שם אבל תמהני על הרב ז"ל שאמר על הא דרב הונא וה"ה היכא דליכא שטרא בידיה ואמר תנו נותנים והא מלוה ע"פ היא ואינה גובה ממשעבדי ונרא' שכך הוא אומר דאע"ג דלא נקט שטרא בידיה אלא ש"מ הוא שאמר יש לפ' עלי מנה בשטר תנו לו נותנים דאיהו ודאי קושטא קאמר ולא משקר והרי היא כמי שהוציא מלוה לפנינו שטר מקויים דהא דאמרינן ש"מ לא משקר. אי נמי בש"מ שמודה בפקדון שבידו מיירי ע"כ. וחזי הוית בתשו' הרב פ"מ ז"ל ח"א סי' ס"ג שחילק בענין חזק' זו דכת' הרמב"ן והרשב"א דאפי' במגו לא מהימן. דיש לחלק בין אם הודאתו שהודה לחוב לאחרים הית' בתר תביע' דהנהו אחריני תבעוהו בחובם אז הודאתו על מטלטלים שבידו שהם של אחרים אפילו במגו דאי בעי יהיב כו' לא מהימן אבל אם הודה קודם שתבעוהו האחרים אז מהימן במגו אף דחב לאחריני והכי דייק ל' הרמב"ן ז"ל שמביא ה"ה ז"ל דנקט בלישניה שאחר שתבעוהו בחובו פינו נאמן כו' דמשמע דבתר תביעה אזיל ולא בתר חוב כ"כ משם מהר"י פלוסוף ז"ל והרב פ"מ לא הונח לו חילוק זה. ונראה דהדין עמו מתשו' שהביא מרן בא"ה סי' ק' הנז"ל דהתם מיירי קודם תביעה דלא ניתנה כתוב' לגבות מחיים כדמשמע לשון התשו' שה שראובן הוציא כתב ידן שהודה שקבל ממנו פקדון