קהלת יעקב - ב שעח

דא"א חוטא ולא לו ע"כ. ולכאורה נר' שלא ראה תשו' הרשב"א ז"ל הנז' שעלה בהסכמה דלא אתמר הך חזק' אלא בהקדש לא בהדיוט ושבהדיוט אפי' בשעת מיתה חיישינן דחוטא ולא לו וכדאמר' ועיין עוד בתשובותיו לחלק אה"ע ס"ס ק"ס בנדון אחר החזיק ג"כ בסברתו ולא זכר שר תשו' הרשב"א ז"ל עוד מצינו גדולה חזקה זו אף להתיר ערוה בפ' האומר דקדושין דס"ג עלה דמתני' דקתני קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא א' ואמר אני קדשתיה נאמן ובגמ' אמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט אין אדם חוט' ולא לו ואינו נאמן לכנוס אימא יצרו תוקפו. פי' נאמן ליתן גט ובהאי גיטא שרינן לה לעלמ' דאין אדם חוט' ולא לו ואע"פ שהוא מתחלה לכונס' נתכוון ועל דעת לכונסה אמר הכי מ"מ כיון דמודע ליה בתר הכי שאינו כונסה ועומד בדבורו ויהיב גיטא אלמ' דקושט' קאמר לא מחזיק שקריה למיהב גיט' דשרי לה לעלמ' שלא כדין וחוט' ולא לו וכמ"ש הריטב"א והר"ן ז"ל שם. ומתבאר שם מדבריהם דלא אמרינן הך חזקה אלא בדאתא חד ואמר אני קדשתיה אבל בתרי דאתי חד ואמר אני קדשתי' וחד אמר אני קדשתיה דאי יהיב חד מינייהו גיטא לא אמרינן חזקה אין אדם חוטא ולא לו דאיהו סבר דמשום גיטא דידיה לא משתריא דאכתי אסירא אמטול אידך ובהכי ניחא מאי דאקשינן עליה דרב ממתני' רצה א' נותן גט וא' כונס אלמא נאמן לכנוס ומאי קושי' דהתם לאו משום נאמנות עצמו הוא כונס אלא מפני שחבירו נתן גט והתיר' לכל העולם דודאי הא ליתא דאתת' לא משתרי' בגטו של אחד מהם כדתנן ושניהם נותנים גט וטעמ' כדאמרינן דכי הוו תרי ויהיב חד גיט' ליכ' חזקה דאין אדם חוטא ולא לו דאיהו סבר דאכתי אסירא אמטול אידך הילכך הימנות' גבי תרוייהו היא ואפ"ה כונס א' מהם אלמא נאמן הוא לכנוס. וכתב עוד הריטב"א ז"ל שם בחידושיו ומסתבר' שאם חזר האב ואמר נזכרתי וקדשתיה לפ' שהוא נאמן אף לכנוס דהא ליכא טעמ' דיצרו תוקפו ואיכ' טעמ' דאין אדם חוטא ולא לו ומקלקל לבתו ע"כ. ועוד מחדושי הריטב"א ז"ל מצאתי בתשו' מהריב"ל ז"ל ח"ג סק"ה דף ק"ט ע"ג בחקירה הה' כ' בשם הריטב"א שהק' עלה דאמרינן בשלהי מצות חליצה אין חולצין אא"כ מכירין מאי שנא מהא דאמרינן בקדושין דבא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ליתן גט חזקה אין אדם חוטא ולא לו ותי' דהכא גבי חליצה אינו חוטא ולא לו שמא אין זה יבמה וחולץ אותה כדי לעשות לה גט חליצה ושילך וישאנה במקום אחר שהרי אינו חושש שיבא היבם ויוציאנה דמ"מ אמרינן אולי זה היבם שנחלצה ממנו או אח אחר הי"ל שחלץ לה ופטרה ורחוק הוא שיביא היבם עדים שהוא היבם וכי לא היה שם יבם אחר אבל התם בקדושין ליכא למיחש שילך וישאנה במקום אחר שהרי חושש הוא שיבא מי שקידשה ותצא מזה כיון שאין לה גט ממנו וא"ת וניחוש שמא זה המגרש יהא שמו כשם המקדש ממש ותאמר שנתגרש' ממנו בגט זה הא ליתא דקי"ל אין חוששין לב' יוסף בן שמעון אא"כ הוחזקו ואינן מגרשין אלא זה בפני זה וא"ת וניחוש שמא יעלה המגרש הזה שמו כשם המקדש כדי לפוטרה ממנו הא נמי ליתא כי כל שהוחזק שמו בעיר ל' יום לא אין כותבים וכל שהוחזק שמו בעיר ל' יום לא חיישינן לרמאות עכ"ד ומהריב"ל ז"ל כתב שם בסוף החקירה הנז' ז"ל אע"ג דאשכחינן דסמכינן אחזקה דא"א חוטא ולא לו היינו דוק' היכא דליכ' הכחשה כעין ההיא דקדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה אבל כל דאיכ' הכחשה לא סמכינן אהך חזק'. עוד מתבאר בההיא דפרק שבועת הדיינים דחזקה זו דאין אדם חוטא ולא לו אתמר אע"פ שמגיע תועלת ליורשיו דהא אמרינן ה"מ בבריא אבל בש"מ לא מ"ט אין אדם חוטא ולא לו ופרש"י בשביל יורשין ע"כ ונר' לע"ד דאפי' בשביל בנו דברא כרעא דאבוה וחביב עליו טפי מסתם יורשים אפ"ה אמרינן אין אדם חוטא ולא לו וראיה ברורה לזה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' גירושין הלכה י"ד שליח שהביא גט ח"ל ואמר בפ"נ ובפ"נ ה"ז לא ישאנה שאנו חוששים שמא עיניו נתן בה ולפיכך העיד לה כו' וכל א' מהן מותרת להנש' לבן העד שהעיד לה או לבן חכם שאסר על בעל' או לבן הנטען עליה או לשאר קרובים שאין אדם חוטא כדי שיהנה אחר ע"כ והיא משנה שלימה ביבמות פ' כיצד דכ"ה והטעם מפורש בירוש' וזה פשוט ולא הוצרכתי לכותבו אלא כדי להוצי' מדעת חד צורבא מרבנן ה"י אשר שגג בזה וכ' אלי בפסק א' דלא אתמר הך חזקה אלא לגבי יורשים לא לגבי בניו דברא כרעא דאבוה וחייס עליה טפי משאר יורשים דעלמא, ונסתייע מתשו' מהראנ"ח ז"ל ח"א סס"א שכתב ז"ל ע"כ לא פליגו רשב"ג ורבנן דמר סבר לי ולא ליורשי ומ"ס לי ואפי' ליורשי אלא דוקא בשאר יורשים אבל בבן וכן בני בנים דברא כרעא דאבוה הוא כ"ע מודו דלי ואפי' ליורשי קאמר וזה ענין נכון איני מוצא בו שום חסרון ע"כ אם כן אף אנו נאמר שלא אמרו אין אדם חוטא ולא לו אלא דוקא בשאר יורשים אבל בבן לכ"ע כתועלת עצמו דמי וחוטא. ואין זה אמת שהרי בפי' כתב הרמב"ם בפ' הנז' דלבנו של עד או של החכם שאסר מותרת להנשא לו מטעם דאין אדם חוטא כדי שיהנה אחר. אלמא בנו נמי כאחר שווייה רבנן וקרינן ביה שפיר אין אדם חוטא ולא לו. ודברי מהראנ"ח ז"ל אינם מכריעין דהא מסיק וקאמ' אלא שלא פרשוהו הגדולי' לזה וע' בספרי שארית יעקב סוף פ' בהעלותך מה שתמהתי עליו ומסוגיא דריש פרק המפקיד שהיא הפך דברי מהראנ"ח ז"ל וגם מהכא יש לדקדק עליו שהרי לפי סברתו דבכלל לשון לי הבן בכלל א"כ יחוייב מזה נמי דלשון ולא לו דאמרו הכא הוא על שאר קרוביו ולא על בנו דכגופו דמי ולו מקרי ואין זה אמת דהא אמרו דבן ושאר קרוביו כולן בכלל ולא לו שאמרו וכדאמרן מ"מ יש לדחות דל' בני אדם לחוד ול' חכמים לחוד

וק"ל

(פז) חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. הכי אתמר בשלהי גט פשוט דף קע"ד ע"ב אמר רב הונא ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ופרכינן התם ודלמ' משום דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו ומוקי לה בדנקיט ב"ח שטר' מקויים בידיה דמסיק בי' בהאי ש"מ מנה. ומתבאר בפ' שבועת הדיינים דף מ"ב ע"ב דהיינו בש"מ דוקא דאמרי' התם על הא דקתני בבריית' אבל נשבעי' לקטן ולהקדש ליפרע מנכסי הקדש ופרכינן תנינא אין נפרעי' מנכסים משועבדים אלא בשבועה ומשני סד"א ה"מ הדיוט אבל הקדש לא חיישינן לקנוניא קמ"ל ופריך מהא דרב הונא דקאמר חזקה אין אדם עושה קנוניא כו' ומשני אמרי ה"מ ש"מ אבל בריא לא. ואין להקשות דלפי מאי דמוקמינן לה בדנקיט ב"ח שטר מקויים דמסיק ביה בהאי ש"מ מנה א"כ מאי קמ"ל דמהימן, ומה אנו צריכים לנאמנות וממילא גבי בשטרא דבידיה ותו מאי אירייא הקדש ומאי אירייא ש"מ דאין אדם חוטא ולא לו אפי' בריא נמי דכבר כתבו התו' ז"ל שם דכולהו אצטריך לגבות בלא שבועה דאי לא הוה שטרא הוה בעי שבועה כדתנן הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ואפילו הקדש דמה לי משתעבד לגבוה מ"ל משתעבד להדיוט אם לאו חזקה דבשעת מיתה חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש לא הוה מהימן. ולכאורה דבריהם דחוקים דמלישנא דרב הונא משמע דאי לאו דהוה נאמן הוה גבי מההקדש כלל ובדבור הש"מ הוא דמהימנן לי' לגבות ואנכי לא ידעתי מאי דוחקייהו דרבותינו בעלי התוס' דלא מוקמו לה להא דרב הונא דקאמר ש"מ שאמר מנה לפ' בידי דמיירי באומר פקדון יש לו בידי דבפקדון אמרי' בב"ב דף ע' ע"א בעא מיניה ר' עמרם מרב חסד' המפקיד אצל