קהלת יעקב - ב שעז

מ"ה על התרומה ואפשר לומר דהך חזק' סתמא אתמר וס"ל דחזקה אלימתא היא ולא שנא באיסור דאורייתא ול"ש באיסור דרבנן חזקה לחבר דאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו ואפי' בס' איסור דרבנן כדמאי. והכי משמע קצת מההיא דפ' בכל מערבין דף ל"ב דבעי למפשט ר' ששת דחזק' שע"ש מההיא דהאומר לחבירו צא ולקוט לך תאנים מתאנתי כו' עד כאן לא פליגי אלא משום דאיכא איסור לתרום שלא מן המוקף הא לא"ה לכ"ע חזקה שע"ש ודחי לה תלמודא שאני התם דאיכא חזקה דאר"ח חוזאה חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו הרי דאפי' במעשר פירות תאנים דהוי מדרבנן ואפ"ה קאמר תלמודא דאית' להך חזקה אלא דמהתם ליכא ראיה אלא באיסור דרבנן דעיקרו מן התורה אבל כשהאיסור עיקרו מדרבנן ליכא ראי' מהתם דאמרי' להך חזק' אמנם מדעתם של תוס' והריטב"א ז"ל דלא אוקמוהו למעשה דר"ג בדמאי נר' ברור דהכי אית להו דסתמא לחבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו ל"ש באיסור דאוריית' ול"ש באיסור דרבנן וכדכתיב' והתם בפ"ג דע"ז כת' רש"י והתוס' בשינוייא בתרא ואב"א ס' וספק הוא כו' דהימנוהו רבנן לחזקת חבר לתקנתא דידהו ואתי ספק מעשר דידיה ומוציא מידי ודאי רבנן. ומהך סוגיא ומסוגיא דפ"ק דפסחים דף ט' ומפ"ק דחולין דף י' ומנדה דף ס"ו דפריך אהא דאין ס' מוציא מידי ודאי מהך דחבר שמת והניח מגורה כו' ולא פריך תלמודא מההיא דמייתי בפ' בכל מערבין דל"ב חבר שאמר לחבירו צא ולקוט כלכלה מתאנתי כו' דאמרי' דאי לאו איסור' דתורם מן המוקף לכ"ע הוה סמכינן על הבעל הבית שעישר ומותר הלה לאכול אלמא אע"ג דודאי טבלי ס' עשרינהו ס' לא עשרינהו ואתי ס' ומוציא מידי ודאי ומדלא פריך בכל הנך דוכתי מההיא נלע"ד סיפת' לר"י ודעמיה שפוסקים הלכה כרב ששת דחזקה שע"ש שהרי סתמא דתלמודא לא פריך מהך משום דס"ל לסתמא דתלמודא דטעמא דההיא דלקט כלכלה כו' דשרי למיכל טעמא רבא איכא למילתא משום דחזק' שע"ש וכדמשמע ליה התם לרב ששת דאמרי' חזקה זו אפי' להקל והוי ודאי וודאי ומש"ה לא פריך בכל הני דוכתי מההיא אבל אי אמר' דסתמ' דתלמוד' לא קי"ל כר"ש אלא כר"ן דלא אמרי' חזקה שע"ש קשה טובא להס"ד דלא ידע להך דחזקה לחבר כו' אדפריך מבריית' ליפרוך ממתני' דהאומר לחבירו צא ולקוט לך כלכלה של תאנים כו' דמשמע דלכ"ע אתי ס' ומוציא מידי ודאי אבל אי סתמא דתלמוד' קי"ל כר"ש ניחא שפיר דלא פריך ממתני' משום דקי"ל דטעמ' דמתני' משום חזקה שע"ש. וה"ט נמי דלא פריך בכל הני דוכתי מההיא דחדש דהרחוקים מותרים מחצות היום ואילך כו' אלמא אתי ס' דלא ידעינן אם קרב העומר אם לאו ומוצי' מידי ודאי איסור חדש וכן מאי דלא פריך מההי' דהאשה שיש עליה זיבה כו' דמביאה מעות ונותנת בשופר ואוכלת בקדשים כו' דמייתי התם דכולהו אית לן למימר דקי"ל לתלמוד' דכל הני הוי עיקר טעמא כדר"ש דאמר חזקה שע"ש וכדאמרן וע' בהר"מ פ"י מה' מעשר הל' י' שכתב ע"ה שאמר לחבר לקוט כו' חזק' שאין החבר מוצי' דבר שאינו מתוקן מתחת ידו ע"כ והתם בסוגי' דפ' בכל מערבין לא אתמר הך טעמ' אלא אליב' דר' נחמן אבל לר"ש טעמ' הוא משום חזקה שע"ש נר' שדעתו כדעת ר"ת דפסק הלכה כר"נ ויש לדחות דנקט טעמ' דחזקה לחבר שהוא מוסכם לכ"ע ולא אשכחן מאן דפליג עליה ומהני לן לשנויי ההיא דחבר שהניח מגורה כו' דהוי טעמ' משום חזקת חבר כדמשני לה בכל דוכתי הנז"ל

(פה) חזקה ב"ד דלא מתעצלי. בפרק בכל מערבין דל"ב דמייתי רב ששת סיעת' דחזקת שליח שעושה שליחותו מההיא דהרחוקים מותרים מחצות היום ואילך ודחי לה ר"ן התם כדקתני טעמ' לפי שיודעים שאין ב"ד מתעצלים ואחזקת ב"ד סמכינן אחזקת שליח לא סמכינן וה"נ מייתי התם ר"ש סיעת' מבריית' דהאשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר שכתוב עליו קנין וטובלת ואוכלת בקדשים לערב אע"ג דלא ידע' דהכהנים הקריבום ודחי לה רב נחמן הא נמי חזקה דבי דינא הוא. כדר' שמעיה דאר"ש חזקה אין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר ופסקה הרמב"ם בפ"א מה' מחוסרי כפרה הי"ב

(פו) חזקה אין אדם חוטא ולא לו. הכי אתמר בפ"ק דב"מ דף ה' ע"ב עלה דא"ר יאודה סתם רועה פסול אפי' לא הועד עליו שגזל דסתמיה גזלן הוא דמרעה בהמותיו בשדות של אחרים. והיינו דוק' ברועה בהמות שלו דבשביל הנאתו רועה אותם בשדות של אחרים אבל רועה בהמות דעלמא לא דאי לא תימא אנן חיותא לרועה היכי מסרינן והא כתיב לפני עור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו. ואתמר נמי הך חזקה בפ' שבועת הדיינים דף מ"ב ע"ב ובערכין דף כ"ג פלוגת' דתנאי לר"א אדם עושה קנוני' על ההקדש ואם הקדיש נכסיו ושוב אמר מנה לפ' בידי אינו נאמן ולרבי יהושע אין אדם אדם עושה קנוניא על ההקדש ואיכ' התם תרי לישני ע"כ לא פליגי אלא בבריא אבל בש"מ דברי הכל אין אדם עושה קנוניא ע"הק והרמב"ם ז"ל פ"ז מה' ערכין פסק כלישנ' קמא דבש"מ דוק' אין אדם עושה קנוניא על ההקדש משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ונר' דאע"ג דדרך הרמב"ם לפסוק כלישנ' בתר' הכא פסק כלישנ' קמא מטעם סתמ' דתלמוד' דפרק שבועת הדיינים דאמר רב הונא ש"מ שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא להקדש אמרי ה"מ ש"מ דאין אדם חוט' ולא לו כלומר בשביל יורשיו אבל בבריא דלעצמו לא מהימן והרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף מ"ז כתב בזה ז"ל הא דאמר רב הונ' בשילהי גט פשוט דף קע"ה ע"ב ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עוש' קנוני' ע"הק נר' דדוק' על ההקדש קאמר ואע"ג דאמרי' עלה בערכין דכ"ג טעמ' משום דא"א חוט' ולא לו בהקדש קאמר אבל על ההדיו' חיישינן ואם יש עליו כתובת אשה וב"ח ואמר מטלטל פ' הוא ש"פ אינו נאמן אם אין שאר נכסים מספיקין לפרוע אותם כו' ע"כ וכ"כ בתשו' ח"ב סימן רמ"ה. וכן ראיתי תשו' אחרת להרשב"א הביאה מרן ז"ל בא"ה סימן ר"ן סוף אות' ז' ז"ל וכ' עוד בתשו' על ראובן שהוצי' כתב ידו של שמעון שהודה שקבל ממנו פקדון כך וכך מעות ונפטר שמעון ואין ספק בנכסים לכתובה ולפקדון הדין עם האלמנה ואפי' הודה שמעון בפקדון בשעת פטירתו אינו מזיק לאשה דהודאת בעל דבר' במקום שחב לאחרים אינו כלום ע"כ. ש"מ מדברי הרשב"א ז"ל דלא אתמר חזק' דאין אדם חוטא ולא לו אלא בהקדש דחמיר להו לאינשי אבל על ההדיוט חיישינן דחוטא ולא לו ומאי דאמרי' בעלמ' דהודאת בעל הדבר במקום שחב לאחרים לא מהני אפי' במודה בשעת פטירתו דאיהו לא מתהני וליכ' למיחש לקנוניא עכ"ז כל דהוי בהדיוט אמרינן אדם חוטא ולא לו וחזי הוית בתשו' מהרשד"ם ז"ל ח"מ ס"ס קס"ד שכתב ז"ל ועוד אני אומר שאע"פ שנא' שיש אומדנות מכח הסבר' לומר שאלו הנכסים הן מהשותפין אמנם יש אומדנ' גדולה סמוכה לדין שהרי קי"ל שאין אדם חוטא ולא ולו וכ"ש וק"ו בשעת פטירתו והרי' אמרינן בסוף פ' גט פשוט אין אדם משטה בשעת מיתה הרי שבעודו בריא משט' ואותה שעה אינו משעה וזה הפוסק פסק בהיפך ורוצה שבעת בריאתו היה חסיד ובעת פטירתו רשע דבר תימה הוא זה כדמוכח בפרק שבועת הדיינים דקאמר רב הונא ש"מ שהקדיש נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוני' אמרי ה"מ ש"מ