קהלת יעקב - ב שעג

אחיל לתנאיה לחומרא דאדעת הראשונה הוא דיהיב גיטא דוקא ואם לא קיימה התנאי אתתא לא שריא. ועיין עוד בתשובות מהרשד"ם ח"מ סי' שפ"ז דעלה בהסכמה שאם נעשה מקח ע"ת ועברו קצת ימים ואח"כ כתבו השטר סתם דהמכר הוא ע"פ תנאי הראשון ע"ש: (סח) דירתיה דאינשי לא מזדבני פ"ק דב"ב דף ג' ע"ב עלה דלא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני ב"כ אחריתי ובעי התם שרגי לבני מאי א"ל זמנין דמתרמי להו פדיון שבוים מזבני שרגי ויהבי להו ופריך אי הכי אפי' בנו נמי בי כנישתא חדתא לא נסתריה לעתיק' דילמא מתרמי פדיון שבוים ומזבני ליה ומשני דירתי' דאינשי לא מזבני אפי' שלא התפללו בה עדיין

(סט) דרכן של שרצים לגלות ואין דרכן לכסו' פ"ק דחולין ריש דף י' ור"ש ז"ל בריש פרק י"א דפרה כ' עוד שדרך בני אדם לכסות אבל אין דרכן לגלות ע"ש וס' מ"א ז"ל בה' פסח סי' תל"ד ס"ק ד' עלה דאמרינן בחמץ ששייר ליל י"ד שיכפה עליו כלי כתב ז"ל וליכא למיחש שמא יגלה אותו אדם ואח"כ יבא שרץ ויגררו שדרכו של אדם לכסות ונ"ל דאסור ליתן החמץ בכלי ולכסותו מפני שדרכן של שרצים לגלות אבל כשכופה עליו כלי רחב אין יכולין לגלות וכ"כ בפר"ח ז"ל דבכפיי' כלי ע"ג קרקע לא אמרינן דרכן של שרצים לגלות ע"ש. ואמרינן תו בפ"ק דפסחים דף י' אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פרורין צריך בדיקה מפני שאין דרכו של עכבר לפרר תינוק נכנס וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פרורין א"צ בדיקה מפני שדרכו של תינוק לפרר וכתב הב"ח בסי' תל"ח בשם הרוקח ז"ל סימן רס"ו דכי היכי דאין דרכו של עכבר לפרר ה"ה כלב ותרנגול ע"כ

(ע) דיבורא עביד איניש דמקרי ואמר. הכי אמרי' בפ' ח"ה דף ל' ע"ב ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפ' זבינא ואכלתיה שני חזקה א"ל פ' גזלנא הוא א"ל והא איתי לי סהדי דאתאי אימלכי בך ואמרת לי זיל זבין א"ל הב' נוח לי הא' קשה הימנו אמר רבא דינא קא"ל כמאן כאדמון דתנן העורר על השדה וחתום עליה בעד אדמון אומר הב' נוח לי הראשון ק' הימנו וחכמים אומרים איבד את זכותו ומשני אפי' תימא רבנן התם עבד ליה מעשה אבל הכא דבורא עביד איניש דמקרי ואמר

אות ה (עו) הקדש בדילי אינשי מיניה כתבו התו' בפ"ה דביצה דף ט"ל ע"א עלה דאמרינן גחלת של ע"ז אסורה ושלהבת מותרת ופרכינן מאי שנא שלהבת של ע"ז דשרייא ומ"ש דהקדש דאסורא דתנן גחלת של הקדש מועלין בה ושלהבת לא נהנין ולא מועלין ומשני דהקדש דלא מאיס ולא בדילי אינשי מיניה גזרו ביה רבנן ז"ל וא"ת דבפ"ק דפסחים קאמר אם של הקדש הוא א"צ לכסותו משום דבדילי אינשי מיניה וי"ל דאה"נ דלגבי חולין בדילין מיניה אבל לגבי ע"ז לא בדילי מיניה ע"כ. ובפ"ק דפסחים דף י"א אמרינן תו דטעמיה דרבי יאודה דלא יבדוק אחר זמן איסור חמץ משום גזרה דילמא אתי למיכל מיניה. ופרכינן והא חדש דתנן משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים מלאים קמח וקלי ואמר ר"י ברצון חכמים הוה ולא גזר דילמ' אתי למיכל מיניה ומשני אביי חדש בדילי אינשי מיניה חמץ לא בדילי אינשי מיני' וגזרינן דילמא אתי למיכל מיניה והדר פריך וכל היכא דלא בדילי אינשי מיניה מי גזרינן והתנן לא יקוב אדם שפופרת ש"ב וימלאנה שמן כו' ור"י מתיר ולא גזר דילמא אתי לאסתפוקיה מיניה ומשני התם משום חומרא דשבת מבדל בדילי אינשי. ועיין בתו' ריש פ"ק דפסחים דף ב' ד"ה אור כו' שכתבו דטעמא דהחמירו בחמץ שהצריכו בדיקה טפי מבשאר איסורים של הנאה שלא הצריכו לבערם משום דחמץ לא בדילי אינשי מיני' ולא דמי לבשר בחלב וערלה וכלאי הכרם שאיסורן נוהג איסור עולם וחמיר להו לאינשי ונזיר אע"ג דאין איסורו איסור עולם ולא בדיל מיניה מ"מ נא שרי לאחריני ע"ש

(מב) הקדש אבעיא לן בפרק מי שמת דף קמ"ח הקדוש כל נכסיו ועמד מהו כלומר מי מצי הדר ביה או לא מי אמרינן כל לגבי הקדש גמר ומקני או דילמא כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני תיקו והטור ח"מ סי' ר"נ כתב בשם הרמ"ה ז"ל דכיון דלא איפשיט' חוזר בו דנכסי בחזקת נותן קיימי. והרא"ש ז"ל כ' דכיון דלא איפשיטא אין מבטלין ההקדש ונ"ט שהרי אנו באים לבטל דבריו מכח אומדנא ואין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן האומדנא ומרן הקדוש ז"ל השיגו דדבריו תמוהים דהא הכא איכא אומדנ' ברורה דלא עביד איניש דיהיב כל נכסיה לאחריני והוא יחזור על הפתחים אלא דמשום מצוה הוא מספ"ל דילמ' גמר ומקני הילכך מספיקא לא מפקינן מיניה. ונראה דזו היא דעת הגדולים שהביא המרדכי בפ"ק דב"ב סי' תצ"ג במעשה שהי' בא' שנתן מקצת נכסיו לצדקה בעת מותו ולימים ירדו קרוביו מנכסיהם וגדולים ז"ל היו אומרים שיש ליתן אותה צדקה לקרוביו שירדו מנכסי' מדתניא בפ' י"נ הרי שהלך בנו למד"ה ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה רשב"מ אומר אין מתנתו מתנה בידוע שאלו הי' יודע שבנו קיים לא הי' כותב לאחרים ואמ"ר נחמן הלכה כר"ש ב"מ דאזלינן בתר אומדנא אלמא דהכי הלכת' וה"נ אמדינן דעתיה שאלו הי' יודע שירדו קרוביו מנכסיהם לא הי' מניח לקרובים ונותן לאחרים ולכך יהבינן לקרוביו ויש גדולים אחרים שחולקים עליהם דאדרבא אמדי' דעתיה שאפי' הי' יודע שעתידים לירד מנכסיהם הוה יהיב צדקתו לעניים כי היכי דתהוי כפרה לנפשיה ותלך לפניו צדקתו ואין להם לקרוביו אלא כשאר עניים ע"כ. נראה דגדולים הראשונים פוסקים כדעת הרמ"ה דאפי' לגבי הקדש אזלי' בתר אומדנא כדאזלי' בהדיוט והגדולים האחרונים פוסקים כדעת הרא"ש דאין דין ההקדש כדין ההדיוט ולא מבטלינן מעשיו דכל לגבי הקדש גמר ומקני כי היכי דתיהוי ליה זכותא. אבל תמה אנכי איך לא הזכירו גדולים הללו הך בעיא דפרק מי שמת דהויא בהקדש דומיא דנדון דידהו ומייתו ההיא דהלכתא כר"ש ב"מ דהויא בהדיוט ויש לדחות דהקדש שאני וכל לגבי הקדש גמר ומקני ועיין בתשו' מהר"ש חיון ז"ל סי' ט"ו בפרט בעיא זו ופלוגתייהו דרבוותא ז"ל, וחזי הוית להרב ב"ח ז"ל ח"מ סי' ר"ן אות ד' כתב ז"ל ואיכא למידק אמאי לא קא מבעיא להו הנך בעיי אדר"ש בן מנסיא במי שהלך בנו למד"ה ושמע שמת וכתב נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו דחוזר. הקדיש הפקיר חילק לעניים מהו ואפ' דהתם בבריא דכות' גופא מהיום ופירי לאחר מיתה לא שייכ' הך בעיא דהפקיר מש"ה לא קא מבעיא לי' התם אלא הכא דשייכא גם בהפקיר ואה"נ דבהקדיש וחי' לעניים דשייכא נמי התם נמי קמבעיא ליה ע"כ. ולע"ד יראה דהכא דלנפשיה הוא דקא מבעיא ליה דכל לגבי נפשי' לא גמר ומקני אפי' הקדיש אבל לגבי בריה פשיטא לי' דלא אמרינן דלא גמר ומקני דהא התם בגמרא דף קל"ו אמרינן דכל לגביה נפשיה דאיניש אפי' לגבי בריה נפשיה עדיפא ליה ומש"ה הכא דלגביה נפשי' איכא לספוקי דנפשי' עדיפ' לי' טפי מדברי' וק"ל: (עג) היתרא אמרינן בשלהי פ"ז דנדרים היתרא זרעי אינשי איסורא לא זרעי אינשי והיכא דזרע קנסינן ליה ע"ש

(עד) הנאה אשכחן בכל דוכתא דאין אשה נקנית שלא כדרכה כדאמרינן בפ"ד מיתות בן נח שבא