קהלת יעקב - ב שעב

בחצר דקפדי אינשי ואסור אפי' לרבנן ומצי אתיא כרבנן וע"כ צ"ל דמשום דשותפים לא קפדי צ"ל דאתיא כר"א וקשה דבריש פרק השותפין כתב ז"ל אסורים ליכנס דבחצר קפדי כ"ע ואתיא אפי' כרבנן ובח"ה מוקי לה כר"א מטעם דאיתא התם דשותפים לא קפדי ע"כ. ותבלין לתי' הרמב"ן יש למצא מדבעי בריש פ' אין בין המודר בעי רב פפא מפסק ואזיל בארעיה. נראה דפשיטא ליה דמודר הנאה שרי כה"ג ולא מבעיא ליה אלא התם דהעברה וקיצור הדרך גורם למאכל אבל במודר הנאה העברה בעלמא מפסק ואזיל בארעיה שרי לא מקרי הנאה גמור'. אלא דלפי זה איכא למידק להרמב"ן שתי' חילוק זה דמתני' במפסק ואזיל בארעיה העברה בעלמא דרבנן שרי ולר"א אסור היכא פסק הרמב"ן כר"א דויתור אסור והא מדמספקא ליה לרב פפא גבי מודר מאכל מכלל דפשיטא ליה דבמודר הנאה קים לי' כרבנן דדריסת הרגל שרי ויש ליישב וק"ל. והרב ב"ח כ' בי"ד סי' רכ"א על תי' הר"ן ז"ל דאפי' לתירוצו דמיירי לעבור דרך חצירו העברה בעלמא נראה דאם אינו מקצר דרכו ליכא הנאה ושרי דלא גרע מפורע חובו ע"כ ולכאורה קשה מה זו ראיה מפורע חובו דההיא הנאה דאתיא ממילא היא וכמ"ש הר"ן ז"ל שם דף ל"ח גבי זן את אשתו אע"פ שהוא חייב במזונותיה כו' דאע"ג דמודר מתהני שאינו צריך לתת לה מזונותיה הנאה דממילא היא הן אמת דדברי הר"ן קשים דלפי זה מאי דוחקין בריש פירקין לאוקומי מתני' דפורע את חובו כחנן כו' ותיפוק ליה דאפי' כרבנן אתיא ושרי משום דההיא הנאה דאתיא ממילא היא וכן למה שכתב בזן את אשתו דאפי' כרבנן אתיא דבתורת מצוה עסקינן ולא בתורת פרעון של בעל שחייב במזונותיה ע"כ קשה דאמאי לא אמרינן גבי פורע חובו דמצי אתיא אפי' כרבנן ובתורת מצוה קעביד דפריעת ב"ח מצוה וי"ל וק"ל

(סז) דעת ראשונה בריש פרק המצניע למה לי למיתני המצניע ליתני המוציא לזרע חייב בכל שהוא הכא במאי עסקינן כגון שהצניעו לזרע ושכח למה הצניעו והשתא קא מפיק ליה סתמא מהו דתימא בטולי בטלה מחשבתו קמ"ל כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ולענין התנאים אמרי' בפ' המדיר עלה ע"ב אתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה גט ואמר עלה אביי לא תימא טעמא דרב משום דכנסה סתם אחולי אחיל לתנאיה אלא משום דאין אדם עושה בב"ז. וכתב הרא"ש ז"ל כלל מ"ו סימן ב' ז"ל לא תימא כו' כלומר ותלמוד מכאן כל המתנ' תנאי בתחלת המעשה ובשעת גמר לא הזכיר תנאו שמחל התנאי וביטלו כגון אמר בפני עדים אני רוצ' לתת גט לאשתי בפניכם ע"ת זה ואח"כ נתנו בפניהם סתם ולא הזכיר התנאי ודאי לא אמרינן הכי דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה ואינו מוחל תנאו אלא ה"ט דאין אדם עושה בב"ז כו' ע"כ. ולכאורה איכא למידק עליה דלמסקנא דסוגיא דהתם לא קיימא הא כמ"ש הוא עצמו בפסקיו וכ"כ הר"ן ז"ל ע"ד הרי"ף ז"ל דמייתי פירוקא דרבא ורבה בהל' ותמהו עליו דהני פרוקי אליבא דשמואל איפריקו אבל לרב צריכה גט מדאורי' כתבו הם ז"ל דאה"נ דהשתא לטעמי' דאין אדם עושה בעילתו ב"ז לרב כל שבעל צריכה גט מדאורייתא אבל למסקנא דסוגיא לא קאי האי טעמא דאין אדם עושה בעילתו ב"ז וטעמיה דרב דצריכה גט הוי טעמא משום דאחולי אחליה לתנאיה וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהל' אישות המקדש ע"ת וכנס סתם או בעל סתם הרי זה צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי שמא בטל התנאי כשכנס או בעל ע"כ אלמא דלכ"ע למסקנא, דסוגיא דאמרינן כל דעבד סתם אחולי אחליה לתנאי' ולא אמרינן כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה. ונראה דהרא"ש בתשו' לא מיירי לעיקר הדין דודאי למסקנא דסוגיא אמרינן אחולי אחיל ונדון הרא"ש שם להביא ראיה לדבריו שכתב דמצי איניש למחול ולבטל התנאי שהתנה מדקאמר לא תימא טעמא דר' משום דאחוליה אחליה לתנאיה דמשמע דאם מחל תנאו הויא מחילתו מחילה וכ"כ ה"ה ז"ל פ"ז מה' אישות ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל דסבר נמי הכי ע"ש א"כ להא לא מעלה ולא מוריד אם הלכה כאביי או כמסקנא דסוגיא דרבה רביה דאביי דקאמר דטעמא משום דאחולי כו' ודייק לה מרישא דסוגיין שהרשות ביד כל אדם למחול ולבטל תנאו אבל לעיקר הדין לפי מסקנת הסוגיא דאמרי' דלמא אחולי' אחליה לתנאיה אה"נ דאזיל ומודה הרא"ש שאם התנ' בתחלה ואח"כ מסר הגט סתם ודאי לא אמרי' דעל דעת ראשונה הוא עושה אבל אמרינן שמא אחוליה אחליה לתנאיה. איברא דנראה דמשום חומרא דא"א מסקי' דצריכה גט מן הספק שמא אחליה לתנאיה והכי דייק ל' הרמב"ם שכתב שמא בטל התנאי כשכנס כו'. וחזי הוית להריב"ש ז"ל כתב בסי' ק"ב וז"ל ואעפ"י שכשקיים הצדאק בפני הערכאות קיים סתם אין בזה חשש ולא דמי לההיא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י כו' דהמכר קיים אע"ג דלא סליק כל דמכר סתם דהתם לא התנו בזה מתחלה אלא שגילה בדעתו שכדי לעלות הוא מוכר וכיון דלא אמר כן בשעת המכירה הו"ל דברים שבלב וא"ד אבל זה שהתנה בפי' כו' אין ס' שהתנאי קיים ועל דעת התנאי ההוא נתקיים הצדא"ק ולא זולתו ע"כ. ולכאורה איכא למידק עליה דהא הא דפ' המדיר תנאה הוא ואפ"ה קי"ל כמסקנא דסוגי' דצריכ' גט משום דאחוליה אחליה לתנאיה כל דכנס סתם אבל כל הישר הולך בעיניו יראה דאין זה מן הקושי להריב"ש ז"ל דלא אתמר במסקנא דפ' המדיר דודאי אחוליה אחליה לתנאיה אלא דמספקא לן שמא אחוליה אחליה לתנאיה ואשת איש גמורה היא או לא ואזלינן לחומרא להצריכה גט וכדכתיבנא. אמור מעתה כיון דספיקא הוא יפה הורה זקן בחכמה הריב"ש ז"ל בנדון דידיה דהבעל הי' מוחזק איכא למימר ספיקא הוא שמא אחולי אחיל הבעל לתנאיה שמא לא אחיל והמוציא מחבירו ע"ה והאשה שהיא הית' באה להוציא מן הבעל מחמת דנכתב ונחתם השטר סתם עליה להביא ראיה וכיון דלא מצי להביא ראי' אוקי ממונא היכא דקאי מספק שמא אע"ג דכתב סתם לא אחיל לתנאיה וזה פשוט. וכיוצא בזה צ"ל שהוא דעת מהריב"ל ז"ל בספר ב' סי' ט' שנשאל על ראובן שגירש את אשתו ובעת כתיבת הגט אמר לפני הסופר והעדים שהי' רוצה לתת אותו גט לאשתו ע"ת שתתרצה במחצית הנדוני' כו' ובשעת נתינת הגט לא הזכיר התנאי ואחר נתינת הגט טוען ראובן דאע"ג דלא הזכיר התנאי בעת נתינת הגט מ"מ אדעתא דתנאיה יהיב לה. והביא הרב דברי הרמב"ן והרשב"א שכתבו בההיא דפרק מי שאחזו דף ע"ו האומר ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא ב' שנים כו' וחזר וא"ל ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי ר' זוז לא ביטל דבריו הראשונים רצתה משמשת וכתב הרשב"א בשם הרמב"ן ונראה שאם אמר כשאתן גט לאשתי אתננו ע"מ כו"כ ובשעת מסירת הגט נתנו על תנאי אחר שדבריו הראשוני' בטלים כו' ולא דמיא לההיא תוספת' דפ"ק דקדושין זה אומר במאה וזה במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ותבעו זה את זה אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה ואם האשה תבע' את האיש יעשו דברי האיש אלמא על דעת הראשון היא נותן דשאני התם דסתם הוא אבל היכא דהתנה תנאי אחר אין לנו אלמא ס"ל לכ"ע דכל דיהיב סתמא אדעת ראשונה הוא דיהיב וצריכה האשה לקיים את התנאי משום דאדעתא דהכי קא יהיב גיטא כו' ע"כ. הנה גם הרב מהריב"ל לא זכר מסקנת, הסוגיא דפרק המדיר דקידש ע"ת וכנס סתם דצריכה גט שמא אחיל לתנאיה, וטעמיה כדאמרן דההיא מסקנא הויא מספיק' משום חומרא דא"א שמא אחיל לתנאיה וה"ה דאמרינן נמי איפכא שמא לא