קהלת יעקב - ב שסז

אחולי אחיל אפי' לגבי נפשי' וכתב מהראנ"ח ח"ב סי' ע' דאע"ג דפשיטא ודאי שלא נאמר זה אלא באבא לגבי' ברא דראוי ליורשו מ"מ זכר לדבר יש בכל מי שדעת האדם קרובה אצלו יותר יש לתלות יותר דמחיל גביה

(מא) אין אדם נשבע אלא באמת טור ח"מ סי' פ"א חזקה אין אדם נשבע אלא באמת ובבירור ולפיכך מי שנשבע הרי הוא כאלו נטל קנין בפני עדים ולא מצי למטען טענת שלא להשביע א"ע ועיין בתשו' הר"י באסן ז"ל סי' ל"ד: (מב) אין אדם מוחל על שאר תביעות בשביל שלא תבע אלא א' טח"מ סי' ע"ח אות ט"ו

(מג) אין אשה מתעברת מביאה ראשונה לענין דינא אתמר ביבמות דף ל"ד ואשה כי ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים אותה פרט לכלה דברי ר"י ואמרי' התם א"ל הון בריה דר"ן לר"ן לימא קסבר ר"י התורה חסה על תכשיטי כלה כחל ושרק שלא יעבירם המים א"ל לפי שאין אשה מתעברת מביאה ראשונ' ופרש"י ולא שכבת זרע קרי' בי' דאין ראוי להזריע כו' ע"כ

(מד) איתתא לא קים לה ביוחסין גברא קים לי' ביוחסין קידושין דף מ"ט ע"א: (מה) איתתא דייקא ומנסבא בכמה דוכתין לענין עדות בעלה שמת ובקידושין דף ע"ט ע"א אתמר דייקא ומנסבא להנשא למיוחס דעביד צריכותא התם ע"ש

(מו) אין אדם מתנה בדוקא אלא במה שדרך בנ"א להקפיד. הרשב"א ז"ל בקידושין דף ס' עלה דמתני' דהמקדש את האשה וא"ל ע"מ שיש לי בית כור עפר במקום פ' ונמצא שאין לו באותו מקום אינה מקודשת ז"ל ונראה דאם יש לו במקום קרוב אף דהוא במקום אחר מקודש' וטעמא דאין קפידא בדבר סתמא דמילתא אין אדם מתנה בדוקא אלא במה שדרך בני אדם להקפיד. ועיין במחנה אפרים בקונטרס אחרון הל' גירושין די"ד ע"ד בפרט דין הקפידא ובה' שלוחין סי' ג'

(מז) אשה כלי זיינה עלי' דאמרינן בכמה דוכתין כ' מרן בתשו' דף קי"ו דאם עכו"ם נער בא והעיד מסל"ת לאמר נפלו עלינו לסטים הוא מת ואני נצלתי נאמן דכלי זיינו עליו בארצות האלו כי היכי דאמרי' לגבי אשה ע"כ ע"ש

(מח) אין אדם משקר על מגן אם לא לאיזה שום תכלית וע"פ חזק' זו הוא שהאמינו חכמי' לעכו"ם מסל"ת אע"פ שאינו ראוי לעדות אשר פיהם דיבר שוא כו' אבל כשהוא מסל"ת אמרינן ודאי קושטא קאמר דחזקה דאין אדם משקר אלא משום איזה תכלית וכשאנו רואים שהוא מסל"ת ושאין לו שום תכלית מאותם הדברים מהימנינן לי' ולאו משום שהוא ראוי לעדות וכל שיש להסתפק במסל"ת לשום תכלית בטלה עדותו ואוקמינן איתתא בחזקת שהית' א"א כ"כ בתשו' דרכי נועם סי' י"א

אות ב (מט) בני חבור' דפסח זריזין הם. גמר' פרק כיצד צולין דפ"א סע"א דאע"ג דגזרו טומאה בפגול ונות' לטמא את הידים במוציא בשר פסח מחבורה לחבורה לא גזרו טומאה מ"ט בני חבורה זריזין הם ומיזהר זהירי ביה ורבותינו בעלי התוס' ז"ל הקשו דבעירובין אמרינן איפכא גבי שמא יחתה כהנים זריזין הם אמרינן בני חבורה זריזין הם לא אמרינן וחילקו דגבי גזירה דשמא יחתה שייך למגזר טפי בבני חבורה מלגבי כהנים דהאי מילתא לא שייכא בפסח כלל אבל במידי דשייך לפסח כגון הוצאת בשר פסח מחבור' לחבור' זריזין בני החבור' יותר מכהנים ולא אצטריך לאחמורי עלייהו שלא יבאו לידי יציאה ובפ"ח דברכות דף נ"ב אמר אוכלי תרומ' זריזין הם

(נ) בית דין. כתב הרמב"ם בביאור המשניות ריש פ' י"ט של ר"ה דאע"ג דגזרו תקיעת שופר בשבת גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות בר"ה הותרה בב"ד לפי שב"ד זריזין הם ולא יקרם עון בדבר ע"כ

(נא) ב"ד בתר בית דינא לא דייקו בית דינא בתר עדים דייקי גמ' פ' יש נוחלין דף קל"ח ע"ב לתרץ מאי שנא דגבי חליצה ומאונים אין חולצים אא"כ מכירי' יבם ויבמה וגבי ש"מ שאמר מנה יש לי אצל פ' העדים כותבי' אע"פ שאין מכירין את הלוה או אם נתחייב לו כלום אם לאו ומסיק דה"ט משום דכך קי"ל לרבנן דב"ד בתר ב"ד לא דייקי ואם אתה אומר חולצי' אע"פ שאין מכירין חיישי' לב"ד טועין שיטעו ב"ד ב' לומר כי יפה הכירו ב"ד ראשון כשחלצו דב"ד ב' בתר ב"ד א' לא דייקי דודאי קמו ב"ד במילתא ושפיר עבוד חליצה ומאונים. אבל ב"ד בתר עדים דייקי הילכך גבי ש"מ שאמר מנה יש לי אצל פ' העדים כותבין אע"פ שאין מכירין משום דלא יטעו ב"ד לומר לא כתבו עדים אא"כ הכירו אלא ידקדקו אחר העדים אם הכירו בדבר אם לאו. ועיין בפרט הלז בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' ק"ב בחקירה הה' ועיין בהריב"ש סי' שפ"ב

(נב) בניי בב"ב פרק מי שמת דף קמ"ג ההוא דא"ל נכסי לבניי הו"ל ברא וברתא מי קרו אינשי לברא בנוי או"ד לא קרו אינשי לברא בניי ולמושכה לברתא במתנה קאתי אמר אביי ובני דן חושים רבא אמר ובני פלוא אליאב כו' תו איתא התם ההוא דא"ל נכסי לבניי הו"ל ברא ובר ברא קרו אינשי לבר ברא ברא או לא רב חביבא אמר קרו אינשי לבר ברא ברא מר ב"ר אשי אמר לא קרו אינשי לבר ברא ברא תניא כוותיה דר"א המודר הנאה מבנים מותר בבני בנים. והריטב"א ז"ל בחידושיו לנדרים כ"י כתב על התוספת' דהמודר הנאה מבנים מותר בבני בנים ז"ל אע"ג דבלשון תורה מקרו בני בנים בנים בנדרים הלך אחר ל' בני אדם דלא קרו בנים אלא בנים ממש. ומיהו יש במשמע בנים אפי' בנו ממזר ומסתברא דבמודר הנאה מזרעו אף בני בנים בכלל דהכי מקרו אפי' בל' בני אדם ע"כ. ונראה פשוט מדבריו דבל' זרע בנו' נמי בכלל דבל' בני אדם נמי זרע קרו להו ועיין בתשו' הר"ב מעשה חייא סי"ג שכתב על ש"מ שציוה לאמר הבתים יהיו לזרעו כתב שהוא ל' מסופק דמצי' במקרא דלפעמים כולל בנים ובנות בל' זרע ולפעמים זרע משמע בנים לחודייהו וכיון שהוא ל' מסופק אין מוציאין מיד היורש. עוד ראיתי למרן בח"מ סי' רמ"ז כתב בשם תשו' מיי' שאם כתב שטרי מתנה לבן אשתו וכתוב בו תנו לבני שפיר דעי ע"כ והתוס' ז"ל בפסחים דף נ"ד ד"ה אלא בני שעיר כו' כתבו ז"ל לא מצי' בכל התורה שיקרא לבן אשתו בנו וכן כתב בפסקי התוס' שם ז"ל בן אשתו אינו קורא אותו בנו בן בנו קורא אותו בנו ע"כ ונראה דלשון תורה לחוד ול' הדיוט לחוד ומה שכתבו בן אשתו אינו קורא אותו בנו היינו בל' תורה אבל בל' הדיוט קרו אינשי לבן אשתו בנו וכן נראה מדמסיימי התוס' לומר אבל בן בנו קורא אותו בנו דהיינו ודאי בל' תורה דאלו בל' הדיוט הא אסקי' בגמ' דלא קרו אינשי לבר ברא ברא וק"ל וכ"כ הרא"ש בכלל פ"ב סימן ד' דהא דמסקינן דלא קרא אינשי לב"ב ברא היינו בל' בני אדם אבל בל' תורה ב"ב הרי הם כבנים והרב הנמקי שם בפ' מי שמת כתב וז"ל והיכא שאין לו בנים ויש לו בני בנים ויש לו בנות ואמר נכסי לבניי מספקא לן אי משום בני בניו קאמר או משום בנות ודעת רבותי ז"ל דמשו' בני בנים קאמר שהם ראויים ליורשו ועומדים במקום בנים והרב המבי"ט ח"א סימן ן' כתב דקרו אינשי לבן בן בנו בן בנו והביא ראיה ובתשו' שבות יעקב ח"א סי' קמ"ג חלק עליו ובס' מענה לשו הארכנו בזה

(נג) ברכת הבית ברובה בב"ב פרק מי שעת דף קמ"ד