קהלת יעקב - ב שסה

התירו לו כלל משום הפסד ממונו אלא מפני שהוא במקו' שקרוב לבא בו לידי איסור דאורייתא וכל מי שמתיירא מפני לסטים מאי איכא אי לא שרית לי' אתי לטלטולי אטו כדי שלא יבא לידי טלטול מי שרינן לי' טלטול הלכך לא שרינן לי' עכ"ד. ולכאור' ההיא דבכור שאחזו דם דשרו רבנן משום דבהול ע"מ דמית הבכו' נראה דמשום הפסד ממון התירו וק"ל

(לא) אין דרכו של עכבר לפרר פ"ק דפסחים אמר רבא עכבר נכנס וככר בפיו ונכנס אחריו ומצא פירורין צריך בדיקה מפני שאין דרכו של עכבר לפרר תנוק נכנס וככר בידו ונכנס אחריו ומצא פרורין א"צ בדיקה מפני שדרכו של תינוק לפרר

(לב) אדם עשוי שלא להשביע את עצמו בפ' זה בורר דף כ"ט ההוא דהוו קרו לי' קב רשו אמ' מאן מסיק בי אלא פ' ופ' אתו תבעו ליה לדינא קמי' דר"ן אמ"ר נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואמרינן תו התם ההוא דהוו קרו לי' עכברא דשכיב אדינריה כי קא שכיב אמר פ' ופ' מסקי בי זוזי בתר דשכיב אתו תבעינהו ליורשים אתו לקמיה דר"י ב"ר יוסי א"ל כי אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא פרעו להו פלגא הדרו תבעינהו לדינא לאידך פלגא אתו לקמי' דר' חייא א"ל כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו ופסקו הטור סי' ל"ג דאפי' הודה בשעת מיתה אמרינן אדם עשוי שלא להשביע אלא שבסי' רנ"ה כתב שאם אמר תנו מנ' לפ' לא מצי טעין שלא להשביע את בני הודיתי ובמוסר דברי' כגון ש"מ המצוה לבניו וניכר מתוך צוואתו שרוצה שיתקיימו דבריו שמצוה דברים אחרים ובכללן אמר מעות פ' הם של פ' כתב הר"ש הלוי ח"מ סי' י"ט דלא שייך טענת השבעה ולא הי' צריך לכל זה לפי דברי הטור דכל דאמר תנו כו' ליכא טענת השבע' וכתב עוד שם דלא שייך טענת השבעה אלא באומר כן בפני אנשים אבל בינו לבין בניו לא ורבינו הרב כנה"ג חולק עליו בזה וכתב ואין אני מודה לו בזה דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו בפני בניו כדי שלא יחזיקוהו בעשיר ויהיו תובעים עמנו שיתן להם ולע"ד ראי' לדבריו מההיא דפ' זה בורר דתניא הרי שראו את אביהם שהטמין מעות וא"ל של פ' הם אם כמערים לא אמר כלום ופי' המפרשים הטעם דאפשר שאמר כן שלא להשביע את עצמו אלמא אפי' בינו לבין בניו. עוד כתב הרב בשם תשו' הרדב"ז סי' קע"ג ראובן שקנה בית ואמ' שקנה אותה להקדש דאינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמו אמרתי שהוא של הקדש כי ירא הוא מן ההקדש דאמירתו לגבוה כו' ולע"ד איכא למידק עלי' דמנ"ל לרב הא דאי משום איסורא דנמצא שיהא נהנה מן ההקדש כיון שביטא בשפתים לומר שקנה אותה להקדש הלא גדולה מזו אמרו במקדיש נכסיו ממש דעביד קנוניא על ההקדש ולא חש אאיסורא דנהנה מן ההקדש וכדאי' בפ' שבועת הדיינים דמ"ב דמוקמי' ברייתא דתני ליפרע בשבוע' דהיינו ליפרע מנכסי הקדש ופריך הא תנינא לה מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ופריק אצטריך סד"א הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על ההדיוט אבל הקדש נימא אין אדם עושה קנוניא על ההקדש קמ"ל דבבריא אדם עושה קנוניא על ההקדש ולא חש לאיסור דהקדש וכ"ש בדבור הקל כנדון הרב שאמר שקנה אותה להקדש דבעיניו לאו כלום הוא ומקרי ואמר שלא להשביע את עצמו ולא חש לאיסורא דהקדש. ושמא י"ל דשאני התם דעביד קנוניא לרווחא אבל הכא דשלא להשביע את עצמו לא חשיד למעבד איסורא וליהנות מן ההקדש ואולם אי קשיא הא קשיא מאי דק"ל לרבינו הרב כנה"ג ז"ל ממאי דאמרינן בפ' זה בורר שם תניא אמר להם אחד ראיתי לאביכם שהטמין מעות יח ח"ב בשידה תיבה ומגדל ואמר של מעשר הם בבית לא אמר כלום הרי שראו את אביהם שהטמין מעות כו' ואמר של פ' הם של מעשר שני הם אם כמוסר דבריו קיימין אם כמערים לא אמר כלום ופי' כל המפרשים ז"ל הטעם משום דאפשר דאמר כן שלא להשביע את עצמו אלמא אפי' בהקדש שייך טענת השבע'. והרב בני חיי ז"ל כתב עליו ונראה דהרב גריס שם של מעשר שני הם ולא גריס של הקדש כגירסתנו בגמ' וא"כ יש לתמוה לפי גרסתו מאי קא ק"ל דהא מעשר ב' ממון הדיוט הוא ואינו נתפס בדבור כהקדש דאמירתו לגדוה. והרב לחם רב סי' קל"ו עלה בהסכמ' דאפי' בהרי שייך טענת השבע' וחיליה מהך ברייתא והביא הראי' מדברי הטור שכתב של הקדש הם כגירסתינו והיא קו' אלימתא על הרדב"ז לפי גיר' הטור. ואפשר לע"ד ליישב בדוחק דשאני נדון הרדב"ז ז"ל שנתבאר בשאלה ז"ל גם העיד פ' ששמע מראובן כמה פעמים על הבית הזה שקנה אותה להקדש כו' דיש לחלק דשאני ההיא דפרק זה בורר דלא קאמר אלא פעם א' איכא למימר דמקרי ואמר של הקדש הם שלא להשביע א"ע משא"כ בנדון הרב ז"ל ששמעו ממנו כמה פעמים ותבלין מצאתי לחילוק זה למהריב"ל ח"ב סי' נ"א שכתב גבי דין ההדיוט דאפי' אמרו פעמים רבות מצי למימר טענת שלא להשביע כו' ע"ש. אם כן י"ל דס"ל להרדב"ז סברא אמצעית דהיכא דהוי הקדש כי ירא הוא מן ההקדש כיון דאמר פעמים רבות אומדנא דמוכח היא דלאו משום שלא להשביע את עצמו קאמר בהקדש כחוכא ואיטלול' פעמים רבות ובהא דאין חילוק בין מחיים לאחר מיתה לעולם אמרינן כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך עשוי שלא להשביע את בניו נראה לע"ד דלפי דברי הטור דבהקדש נמי שייך טענת השבעה ולא חש אאיסורא דאמירה לגבוה כו' כדי שלא להשביע יש לדון דהיינו דוקא בטענת שלא להשביע את עצמו אבל בטענת שלא להשביע את בניו לא אמרינן גבי הקדש כיון דאיכא איסורא דהקדש נתפס בדבור חזקה אין אדם חוטא ולא לו וכדאמרינן בפ' שבועת הדיינים דבבריא דוקא אדם עושה קנוניא על ההקדש אבל בש"מ לא משום דאין אדם חוטא ולא לו וכ"כ לעיל במדה זו בשם הרמב"ם פ"ו מהל' גירושין בחכם שאסר אשה על בעלה או עד שהביא גט או שהעיד לאשה שמת בעלה שהדין בכל אלו שלא ישאנה מפני החשד עכ"ז מותרת לבנו שאין אדם חוטא כדי שיהנה אחר והיא משנה שלימה ספ"ב דיבמות א"כ מ"ש רש"י גבי קנוניא על ההקדש דאמרינן דבש"מ אין אדם חוטא ולא לו שכתב אין אדם חוטא ולא לו בשביל יורשים אף הבנים בכלל וסתם יורשים קאמר. ולא ידעתי למה הוזכר דין זה בפוסקים בדין ההקדש. ולענין אם הא דאמרינן כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך עשוי שלא להשביע את בניו אי הוא הדין נמי דאמרינן אדם עשוי שלא להשביע את יורשיו מצאתי במהדורא ב' לרבי' הרב כנה"ג ח"מ סי' ל"ב שמהרא"ג נסתפק בזה ואיהו דידיה אמר יראה לע"ד דלאו דוקא אדם עשוי שלא להשביע את בניו וה"ה אדם עשוי שלא להשביע את יורשיו והיינו דוקא באב או באחים ואחיות אבל שאר קרובי' לא. ושם נסתפק אי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את העובר שלו ולא ידעתי מאי מקום לס' זה כיון דטעמא משום דדעתו של אדם קרובה אצל בניו ועשוי שלא להשביע' מ"ל בניו הנולדים מ"ל העובר ובפרק יש נוחלין מוקמינן למתני' דהאומר לאשתו אם תלד זכר דהוי בעובר שלו דאע"ג דאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם דעתו של אדם קרובה אצל בנו ומקני. ועל מ"ש רבינו דה"ה יורשיו אב או אחים ואחיות. הנה ראיתי להרמ"ע מפאנו ז"ל בתשו' סי' ח"ן שכ' בהא דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו דוקא בנו אבל אין דעתו קרובה אצל אחין ואפי' אצל אביו ואפי' אצל בנותיו כמו אצל הבנים שלו ע"ש ויש להסתפק אם אמרי' נמי