קהלת יעקב - ב שסד

שאינה קוצה לו חלה לא יגרשנה ויחזור ויפריש אחריה אמרו לו אין אדם דר עם נחש בכפיפה דזמנין דמקרי ואכיל

(כו) אין אדם משמר מה שביד חבירו. לענין טהרות בשלהי פ"ב דחגיגה א"ר יוחנן חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו. והוא טעם למאי דאמרי' התם נפלה מעפרת' הימנו ואמר לחבירו תנה לי ונתנה לו טמאה ופרכינן וניעביד לה שימור בידיה דחבריה ומשני הא דחזק' אין אדם משמר מה שביד חבירו לפיכך הוא לא שמרה ביד חבירו וגם זה שנתנ' לו לא הי' חש לשומר' דמימר אמר כיון שאמר לי תנה לי והוא אינו יודע אם טמא אני או טהור לא חש לטהרתו ויש כאן היסח הדעת ולמחמירי בטהרות הוי היסח הדעת טומאה

(כז) אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זתים. פ"ג דכריתות דף פ"ו ע"א אמתני' דיש אוכל אכיל' א' וחייבים עליה ד' חטאות ואשם א' כגון טמא שאכל חלב והי' נותר מן המוקדשים ביה"כ ואמרינן התם וניתני ו' חטאות כגון דאכל כזית פגול מבהמה א' בהדה ואכל כזית דם בהדה ומשני בחדא אכיל' קא מיירי בב' אכילות לא מיירי ושיערו חכמים דאין בית הבליע' מחזיק יותר מב' זתים

(כח) אין אדם תובע לחבירו אלא א"כ יש לו עליו בפ' שבועת הדיינים דף מ' סע"ב אמתני' מנה לי בידך אין לך בידי פטור א"ר נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת מ"ט חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו אדרבא חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה סבר עד דהוו לי מעות ופרענא לי' תדע דהא הכופר במלוה כשר לעדו' בפקדון פסול לעדות

(כט) אין המת משתכח מן הלב ל' יום. פ"ק דמ"ק דף ח' ע"א אמתני' דלא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל ל' יום אמר שמואל לפי שאין המת משתכח מן הלב ל' יום לפיכך אי מספידו פחות מל' יום לפני הרגל אתי למספד ברגל דאכתי לא שכחי' וע"ש בתוס'

(ל) אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. ריש פרק מי שהחשיך עלה דתנן מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי כו' ופריך מ"ט שרו לי' למיתב כיסיה לנכרי ופריק קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי לא שרית לי' אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר. ובריש פ' המדיר מייתי תלמודא עלה דכל הזן אינו מפסיד וא"ר אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד בדליקה למעוטי מאי מאי לאו למעוטי כה"ג לא למעוטי שאר איסורים בשבת ופרש"י ז"ל בדליקה התירו בשבת לומר דמתוך דאדם בהול על ממונו אי לא שרית לי' אתי לכבויי אבל שאר איסורי שבת דחמירי לא התירו בהם לומר העושה מלאכה זו אינו מפסיד כדי שיבאו הגוים ויעשו. ובפ"ק דפסחים דף י"א עלה דאמרינן התם דבמילי דבדילי אינשי מיני' לא גזר ר' יאוד' פריך והתניא בכור שאחזו דם אפי' הוא מת אין מקיזין לו דם דר"י וחכ"א יקיזו ובלבד שלא יטיל בו מום והא קדשים דבדילי מינייהו אינשי וגזר ר"י אפי' במקום שאינו עושה בו מום אטו מקום שעושה בו מום ופריק התם מתוך שאדם בהול על ממונו אם שרית לי' במקום שאין עושה בו מום אתי למעבד במקום שעושה בו מום ורבנן סברי כ"ש דאי לא שרית לי' כלל אדם בהול על ממונו ועביד איסורא והתנן ר"י אומר אין מקרדין את הבהמ' בי"ט מפני שהוא עושה חבורה אבל מקרצפין וחכמים אוסרים אלמא לא גזר ר"י מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית לי' קרצוף עביד קרוד ופריק התם גבי בכור דאי שביק לי' מית אמרי' אדם בהול על ממונו הכא אי שרית לי' צערא בעלמא הוא לא אמרי' אדם בהול על ממונו שמעינן מינה פלוגתא חדתא דלר"י היכא דקי"ל לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו אדרבא לא מקילינן גביה דמתוך שבהול על ממונו עביד באיסור ולרבנן כ"ש דאי לא שרית לי' עביד איסורא. וסוגיין דריש פרק מי שהחשיך דשרו להניחה על החמור וכשהיא עומדת נוטלה הימנה וכשהיא מהלכת נותנה עליה דהתירו טלטול משום דאדם בהול ע"מ ואי לא שרית לי' אתי לאתויי אתיא סתמא דתלמודא כרבנן וכן ההיא דרבי אמי דאמר דדוקא בדליק' התירו לומר כל המכבה משום דאדם בהול ע"מ אתיא כרבנן. ושבתי וראה בשיטת הרשב"א ז"ל ריש פרק מי שהחשיך הביא דברי ר"ת ז"ל הביאו התוס' דמכאן יש ללמוד למי שמתיירא מן הלסטים או מן השלטון שהוא מותר לטלטל את המעות כדי שיחביאם דמשום הפסד התירו לו לטלטלו כמו שהתירו כאן וכתב דהרמב"ן ז"ל חולק בדבר ואומ' שלא התירו כאן אלא דוקא במה שהוא בידו משום דקי"ל לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו לזורקו מידו אבל מה שאינו בידו לא התירו לו טלטולו משום הפסד ממונו ותדע לך שהרי בדליקה התירו לו אפי' אמירה לגוי כו'. ועוד כתב הרמב"ן דדוקא למי שהחשיך לו בדרך אבל השוכח ויוצא בכיסו לדרך אסור וכתב הרשב"א ומקצת דברי הרב אינן מחוורין בעיני לפי שאני סבור דבין החשיך לו בדרך בין שכח ויצא שלא מדעת בכיסו בין שכיסו בידו בין שהיא לפניו שרי דהא קאמ' תלמוד' קי"ל לרבנן שאין אדם מעמיד על ממונו ומ"ל בידו ומ"ל לפניו והוא רואה אותו אבוד הכל א' ותדע לך שהרי אמרו בגמרא ל"ש אלא כיסו אבל מציאה לא ומציאה לא אמרן אלא דלא אתאי לידיה אבל אתאי לידיה ככיסיה דמי דאלמא לא אסרו מציאה אלא בדלא אתי לידיה ומינה דכיסיה כבענין זה דלא תפיס ליה בידיה שרי וגם כיוצא בשוכח ה"ה והוא הטעם דאי לא שרית לי' אתי לאתויי וההיא דדליקה אינה ראיה דהתם טעמא אחרינא איכא משום דדליקה דולקת והולכת ואי שרית לי' דלמא משתלי מתוך שהוא בהול ע"מ ואתו לכבויי עד שלא הגיע שם הדליקה כו' ואי קשיא לך נשברה לו חבית בראש גגו שלא התירו לו להציל בב' כליו אלא מזון ג' סעודות וטעמא משום גזירה דשמא יביא כליו דרך רשות הרבים כדי להציל התם נמי מפני שהוא לאיבוד ופעמים שאין עמו כלים רקים ואי שרית לי' אתי לאתויי כליו מרה"ר ומציל עכת"ד ואיכא למידק עליה דהרשב"א ז"ל דאמאי לא נימא גבי דליק' וגבי חבית שנשברה דלישרי לי' וכדרבנן דקאמרי דאדרבא אי לא שרית לי' כלל אדם בהול על ממונו ועב' איסורא דאוריית' והך טעמא דקאמר הרשב"א גבי דליק' דמתוך שהוא בהול על ממונו משתלי ואתי לכבויי אי שרית לי' אמירה לעכו"ם הוא לשיטת ר' יודה דקאמר דהיכא דבהיל לא שרית לי' כלל דלמא אתי למעבד איסורא גופא וקי"ל כרבנן. ותו איכא למידק עליה אמאי לא ק"ל על הרמב"ן ז"ל מהא דקי"ל כר' אמי דבדליק' התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד אע"ג דבשאר איסורי שבת גזרו בדליק' מתוך שהוא בהול ע"מ אי לא שרית לי' אתי לכבויי התירו אלמא דמשום הפסד ממון התירו מאי דאסור בשאר איסורי שבת ול"ש לן בין כשהוא בידו בין כשהוא לפניו ורואה אותו וה"נ גבי בכור שאחזו דם דלרבן התירו הקזה ולא גזרו מפני שהוא בהול ע"מ אלמא דבכל גונא אין אדם מעמיד עצמו ע"מ כל שהוא רואה בהפסדו וכ' עוד שם הרשב"א ומיהו אין דינו של ר"ת נר' בעיני דהכא לאו משום הפסד התירו לו לטלטלו ולהעביר פחות פחות מד"א אלא מפני שהוא בדרך במקום שאם לא התירו לו כן אינו מעמיד עצמו ע"מ ואתי לידי איסורא דאורייתא ותדע לך שהרי שנינו הגיע לחצר החצונה נוטל כלים הנטלין בשבת ושאינן נטלין בשבת מתיר חבלים והשקים נופלים מאליהם ואמרי' בגמ' דאפי' שיהא הפסד מרובה בנפילת השקים לא חששו ומאבדן ביד ואעפ"י שעד עכשיו התרתו בטלטולן בעודו בדרך דאלמא שמעינן מינה בהדיא דלא