קהלת יעקב - ב שסא

כמו במודה במקצת א"כ קשה מ"מ אמרה תורה מודה מקצת חייב שבועה ואמאי לא מהימן בלא שבועה במגו דאי בעי כפר הכל כיון דאמרינן דבכופר הכל אדם מעיז ומשתמיט ותי' דמכל מקום קאמר רבה שפיר לטעמיה דחזקה דאין אדם מעיז לכפור הכל משום דאין לו כ"כ פנים לכפור הכל כמו לכפור במקצת וליכא מגו

(יא) אין אדם מדקדק בדבריו חוץ לב"ד ומקרי ואמר בתשו' הר"ן ז"ל סי' נ"ב על עסקי עד א' שאמר חוץ לב"ד תחלה על אשה א' שהיתה זקוקה ליבם ואח"כ אמר בב"ד ששמע שמת היבם זה זמן רב. כתב אני דן אם נסמוך עליו במ"ש והעיד בב"ד מי אמרינן כיון דבעדו' אשה א"צ שיעיד העד בב"ד הרי עדותו חוץ לב"ד כאלו העיד בב"ד וכי היכי דבעדו' שנתקבל בב"ד אמרי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ה"נ בעדות זו כיון שהגיד חוץ לב"ד שוב אינו חוזר ומגיד אפי' בפני ב"ד או"ד אפ"ה כל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פ שמכחיש דבריו הראשונים לפי שאין אדם מדקדק בדבריו שאומר חוץ לב"ד. ומסתברא דהכי קושטא דמילתא ויש ראיה לזה מאותה ששנינו העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין להתיר בין לזכות בין לחייב אם עד שלא נחקרה עדותם בב"ד אמרו מבודין אנו הם נאמנים. הרי שכללו כאן כל מיני עדויות אפי' אותם שא"צ שיהיו נעשים בב"ד שהרי שנינו לאסור בין להתיר ואפ"ה אמרינן שאע"פ שהעידו בב"ד כל שלא נחקרה עדותם עדיין יכולין לומר מבודין אנו לפי שאין העדים מעידים עד שעת גמר עדותן בב"ד וזו ראיה שאין עליה תשובה ע"כ. ובתשו' הרא"ש כלל נ"ט סי' א' כ' אם אמר העד שפ' היה עמו ואותו פ' אומר שלא הי' עמו אין זה הכחשה דאין עד מדקדק מי עמו בשעת עדות ע"ש

(יב) אין העדים חותמים על השטר אלא א"כ נעש' בגדול ופרש"י אא"כ נעש' בגדול כל מעש' השט' בגדולים הלוקח והמוכר וגבי עדים נמי אמרי' חזקה אין הלוקח מחתים בו קטנים. בפ"ב דכתובו' דף י"ט וב"ב דקנ"ה וסנהדרין דכ"ט וכ' הרב מרן זקני בגופי הלכות דהך חזקה אלימתא היא ואף דבב"ב דף ה' אבעיא לן אי אמרינן מגו במקום חזקה ולא איפשיטא הכא סבר ר"מ דאפי' דאין כ"י יוצא ממקום אחר אינן נאמנין לומר קטנים היינו במגו משום דהוי חזקה אלימתא דהכל יודעים דאין מעשה קטן כלום וכ"כ התו' בפ"ק דכתובו' דף ט' ד"ה לא דקא טעין וז"ל דאע"ג דאבעיא לן אי אמרי' מגו במקום חזקה מ"מ חזקה כזו דאין אדם טורח בסעודה כו' היא חזקה אלימתא והא דלא איפשיטא בעיין מדרבנן דר"מ דס"ל דאפי' בחזקה אלימתא כי הכא סברי רבנן דהלכתא כותייהו דאמרי' מגו וכ"ש בחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דרעוע קצת דכמה אינשי דפרעי גו זמניה ורבא נמי סבר הכי התם מ"מ לא מצי למפשט מהכא אפי' לרבנן משום דקי"ל מגו במקום עדים לא אמרי' דעדים עדיפי ממגו אם כן הכא בשמעתא דקטנים היינו דהחזקה מרע לטענת העדים איכא למימר דמש"ה ס"ל לרבנן הכא דאמרי' מגו להאמין לעדים אפי' במקום חזקה כיון דאיכא עדים ומגו אבל התם, בב"ב החזקה היא נגד בעל הדין שהוא הלוה א"כ בההיא ודאי איכא לספוקי אם יאמרו רבנן נמי כי הכא דאמרי' מגו במקום חזקה או דלמא שאני הכא דאיכא תרתי עדים ומגו נגד החזקה וכולהו ת"ש דמייתי התם למפשט הוי החזקה נגד בעל דין. ובכן יישב קושית התו' דהכא בשמעתין דקטנים היינו וע' תשו' מהרימ"ט חא"ה סי' כ"ח כ' בפשיטו' ובמקום מגו לא אמרי' חזקה והר"ש חיון סכ"ט ובכנה"ג ח"מ סי' רל"ה בהגהת ב"י אות י"ו. והריב"ש ז"ל בסי' שע"א כ' במדה זו דאין העדים כו' וז"ל ועוד אני אומר מסברא דההיא דחזק' אין העדים חותמים ע"ה אלא א"כ כו' לא נאמרה אלא בעדים ידועים ומוחזקים כמו סופרי הדיינים שהיו רגילים לכתוב השטרו' בזמן חכמי התלמוד והם בקיאים ברוב הדינים כדאמרי' בריש גיטין סתם ספרי דדייני מגמר גמירי אבל באות' עדים שחתמו בשטר מכירה זו שלא היו בודאי מוחזקים ולפי הנשמע היו קלי עולם אין לומר בהם הך חזקה כי לא לקלים דעת ותבונ' לדעת חק ומשפט וחכמה מה להם ואף אם נאמר בהם חזקה זו בקטן המוכר בנכסי עצמו שדי בזה שלא יהיה קטן גמור וזה אפשר דידעי אבל במוכר בנכסי אביו שאין די שיהיה גדול אבל צריך עוד שיהי' בן כ' האם נאמר בזה חזקה אין העדים כו' אא"כ נעשה גדול מבן ד' ודין זה אפי' ממקצת מהחכמים נעלם ונ"ל ראיה מדגרסי' בפ' ז"ב ההיא אודיתא דלא הוה כתיב בה אמר לן כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דא"ת היינו דר"ל חזקה אין העדים חותמין כו' מתקיף לה ר"פ כו' מו איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי דבי רב ידעי שאלו לספרי דאביי וידעי לספרי דרב' וידעי. הנה שלא נאמרה חזקה זו אלא בעדים מובהקים וכן דנתי לפני מורינו הרב רבינו נסים נר"ו והודה לדברי ע"כ, וכיוצא בזה מצאתי להרשב"א ז"ל סי' אלף קמ"ט שכתב כדברי הריב"ש וז"ל ואין לומר כאן דמסתמא כל שכתבו הדיינים בודאי הוא א"ל כתובו אע"פ שלא נז' כן בתוך הכתב מההיא דר"ל דחזקה אין העדים כו' וכ"ש בדיינים שאין חוששים לב"ד טועין וכדאמרי' בסנהדרין גבי ההיא אודיתא כו' אפ"ה הכא מסתברא שאין אומרים כן דאנן סהדי דרוב הדיינים שיושבים עכשיו בדין אינם בקיאין בכך ולפיכך יש לחוש בכך דאפי' הם עצמם טועים הם בכך וכדאי' התם בההיא אודיתא מי איכא מידי דאנן לא ידעי' כו' הילכך הכא יש לחוש ונשאל אותם אי ידעי א"ל ובכל כי האי חוששין ובודקין וחוקרין להוציא הדין לאמתו ע"כ. אכן ראיתי למרן הב"י ז"ל סי' רל"ה מחודש א' הביא תשו' הרשב"א ז"ל דנראה דחולקת על התשו' הנז' שכ' וז"ל וששאלת מ"ש ולמכור בנכסי אביו עד שיהי' בן כ' מי צריך להביא ראיה המוכר או הלוקח. תשו' שורת הדין כל שנתקיים שטר המקח הלוקח נאמן לפי שאין העדים רשאים לחתום על השטר ממכרו עד שיהא בן ד' ולפיכך כשחתמו חזקה נתברר להם שהוא בן ד' כדר"ל אין העדים חותמים ע"ה אא"כ נעשה בגדול אלא שאני מפקפק עכשיו שאין העדים יודעים זה אם נסמוך על חתימתם דומה למ"ש בסנה' גבי ההיא אודיתא כו' אלמא כל היכא דאיכא לספוקי אי ידעי אי לא ידעי מספקי' כ"ש עכשיו שהוא ודאי דלא ידעי אלא שי"ל דכל כי האי מסתמא לא חיישי' מדלא אשכחן דחשו לה בכל דוכתא ובכ"מ אמרו חזקה אין העדים כו'. ואלו בתשו' שכתבנו עלה בהסכמה דיש לחוש וחוששין ובודקין אם העדים ידעי א"ל להוציא הדין לאמיתו ושקולין הם הנדונים דהתם בכתובו וחתומו והכא במוכר בנכסי אביו דבעינן עד שיהי' בן ך' שנה אפי' מקצת החכמים נעלם דינים אלו כנז'. ומרן ז"ל בח"מ סמ"ו מחודש ט"ל כ' עוד תשו' הרשב"א ז"ל עדים החתומים על השטר שאמרו שהלוה היה קטן באותה שעה אינם נאמנים דכיון דקי"ל חזקה אין העדים חותמין ע"ה אא"כ נעשה בגדול צריכים הם לבדוק אם הוא גדול וכל שלא בדקו משוו נפשייהו רשיעי ואין אדם מע"פ ע"כ וגם שם בסע"ט כ' עוד מרן בש"ת הרשב"א מחודש א' ז"ל כ' הרשב"א בתשו' אם אמרו עדי השטר שכחנו לבדוק אם היה גדול לא מהימני דהא קי"ל חזקה א"ה תע"ה אא"כ נ"בג וכל מי שלא עשה כן רשע מקרי וא"א מע"ר ע"כ ואין מתשו' אלו ראיה דס"ל דבסתם עדים אמרי' לחזקה זו דהגם דהיה הנדון בקטן ממש לכ"ע אמרי' לחזקה זו בסתם עדים דהא ודאי כ"ע ידעי דאין מעשה קטן כלום וכמ"ש הריב"ש בתשו' הנז"ל ואף בתשו' הב' גם אם נאמר דמיירי במוכר בנכשי אביו