קהלת יעקב - ב שס

ומלתא דחזקה שוין ומאן דסבר דמילתא דל"ש טענינן ליתמי ה"ה בהך חזקה ומ"ד דמילתא דל"ש לא טענינן ליתמי ה"ה הך חזקה. והתוס' ז"ל בפ' השולח דל"ד עלה דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה הוק' להם והא לא נתנה כתובה לגבות מחיים ואמר ר"ל בפ"ק דב"ב חזקה אין אדם פורע תוך זמנו והלואי שיפרע בזמנו ואמרינן התם דהלכתא כוותיה ואפי' מיתמי א"כ אפי' מיתמי ליפרע בלא שבועה ותי' דה"מ ב"ח אבל אלמנה דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפי' בתוך זמנו ע"כ ולפי דבריהם אלו נראה דבנכסי צאן ברזל שהם חוב לא חיישי' לצררי ונפרעת שלא בשבועה וכמ"ש מהרשד"ם א"ה סימן קל"ב וכ"כ הרב נ"מ דף ש"ב דלפי דבריהם יש ללמוד דין מחודש דבנצ"ב אע"פ שאינן בעין כגון שנאבדו כיון שאינן מתנאי ב"ד גובה בלא שבועה דחזקה אין אדם פורע תו"ז. אמנם ה"ה בפי"ח דה"א דין ט' כ' דדעת רבינו דאם נאבדה הנדוניא צריכה היא להשבע ע"ש נמצא דהוי פלוגתא דתוס' והרמב"ם אי בעייא שבועה וע' בתשו' הר"ב בני משה סי' ח' באורך ובתשו' מרן ז"ל סי' ח' דמ"א כתב דבעל שהלך למד"ה ולא הניח מזונות לאשתו דלא מיקרי תוך זמנו ע"ש. עוד ראיתי שם בכה"ג בזה בתשו' הריב"ש סימן ת"ד ד"מ המלוה את חבירו וקבע לו זמן לפרעון ובתוך הזמן עשה לו מחילה כוללת עד אותו היום שנכתבה דאע"ג דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו במחילה כוללת איתיה בכלל אף החוב שלא הגיע זמנו. עוד כתב מוהריב"ל ח"א כלל י"א סי' ז"ן דלא נאמרה הך חזקה דלא עביד איניש דפרע גו זמניה אלא דוקא במלוה אבל לחלק השותפו' תוך הזמן מילתא דשכיחא היא כי האדם מלא קטטות ואין אדם דר עם נחש בכפיפה. עוד כתב מהרא"ש סי' ע"ד דהך חזקה דלא עביד איניש דפרע גו זמניה אינו אלא דוקא במעות אבל לא בסחורה דבסחורה עביד איניש דפרע גו זמניה ובתשו' לחם רב סי' קמ"ט כתב דלא אתמר הך חזקה אלא דוקא בפרעון חוב אבל מי שמכר ביתו ע"ת שאם לא יתן סך כך לזמן פ' יהיה מכורה אין כאן חזקה זו שהוא ממהר לפרוע כל מה שיוכל כדי שתחזור לו שדהו וע' שם בסימן ע"ח עוד כמה חידושים במדה זו

(ט) אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד. הך מדה הויא פלוגתא דתנאי בגיטין ובפ' המדיר דף ע"ה דלר"מ אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולר"א אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ומש"ה אם קידש אשה ע"מ שאין עליה נדרים והלכה אצל חכם והתירה לר"א אינה מקודשת לפי שאין אדם רוצה כו' ואדעתא דהכי שתתבזה ללכת בב"ד לא קידשה וכתב הרא"ש ז"ל שם והלכה כר"מ דאין אדם חש על בזוי זה שתוכל להביא ג' הדיוטות לביתה ויתירו לה. נראה מדבריו דע"כ לא קאמר ר"מ אדם רוצה כו' משום שהוא סובר שאם תלך לב"ד אין זה בזיון להקפיד עליו אבל היכא דהוי בזיון ניכר אפי' ר"מ מודה דאין אדם רוצה כו' וכן ראיתי שכ' מוהרד"ך בהדיא בבית ט' ח"ט בסופו, ובהכי ניחא שפיר מאי דאמרינן התם בפ' אלמנה נזונת דק"ז אמתני' אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד ובעי תלמודא מן האירוסין מ"ט עולא אמר משום חינא רבי יוחנן אמר לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וכתב הרא"ש דהלכה כר"י דאמר אין אדם רוצה שתתבזה ולכאורה איכא למידק דבפ' המדיר פסק כר"מ דסבר אדם רוצה שתתבזה כו' אבל הדבר ברור דהתם בפרק המדיר דמצי להיו' בב"ד הדיוט הוא דפסקי' כר"מ דאין אדם חש על בזוי כזה אבל התם בפ' אלמנה דמתני' דקתני בין מן הארוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד היינו ב"ד מומחין וכדאמרינן עלה בפ' אלו מציאות ומייתי לה הרא"ש שם אמ"ר נחמן מוכרת שלא בב"ד מומחין אבל צריכ' ב"ד הדיוטות דבקיאי בשומא ואהא הוא דקאמר ר"י הכא דב"ד מומחין לא בעי מטעמא דאין אדם רוצה שתתבזה בב"ד מומחין דבהא אפי' ר"מ מודה כדאמרן וזה דעת הרא"ש ז"ל שהקדים להביא הא דא"צ ב"ד מומחין דפ' אלו מציאו' תחלה ע"ש. והיינו טעמא דכי בעי מאי בינייהו דלא משני איכא בינייהו פלוגתא דר"מ ור"א דבהא אפי' ר"מ מודה כדאמרן וזה פשוט. וכתב שם מוהרד"ך ז"ל ואין לומר דדוקא בחייו הוא דמקפיד הבעל לא אחרי מותו דהא מהא דפ' אלמנה נזונת קאמר בהדיא טעמא דאפי' אלמנה מן הארוסין מוכר' שלא בב"ד מטעמא דבזיון ובפרק הפועלים נמי משמע דאין לאשת ת"ח להנשא אחרי מותו למי שאינו ת"ח כמותו כדמוכח מאנתתיה דר"א בר"ש והיינו משום כבוד בעלה וכן לענין אשת חבר דחייבים בכבודה לאו דוקא בחייו אנא אף אחרי מותו כדמוכח בפ' שבוע' העדות בדביתהו דרב הונא דהו"ל דינא קמיה דר"ן איקום מקמה כו' ופרש"י בדביתהו דרב הונא משמת רב הונא דמשמע דאשתו של אדם אחרי מותו הרי היא לענין הכבוד כבחייו. והנה מהני סוגיי מפורש יוצא דמדה זו שאמרו חכמים אין אדם רוצה שתתבזה כו' הלכה הוא ול"ד בנשואה דאיכא חבת ביאה אלא ה"ה בארוסה והכי מתבאר מסוגייא דפ' נערה שנתפתתה דנ"ג בבעיא דבעי התם ארוס' יש לה מזונו' ולכולהו נוסחאו' דאית' בסוגיא איפסיק' הלכתא דאית לה מזוני דכיון דאירסה לא ניחא ליה דתתזיל ע"ש וכתבתי זה לאפוקי מי שהיה מוטעה בזה. וה"ה ז"ל כתב בפי"ב מהל' מלוה דהא דבפ' אלמנה נזונת דמרימר אגבי כתובה לאשה מנכסי דיתמי משום חינא דמשמע דתפסי' עיקר טעם דחינא דע"כ לא קי"ל טענת חן אלא להזקק ליתומים קטנים לפי שתפסיד בהמתנה אבל למכור שלא בב"ד לית לן ההוא טעמא שהרי אפשר לה בב"ד אלא עיקר טעמא הוא שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד

(י) אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו בפ' שבועת הדיינים דמ"ב א"ר מ"מ אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פני' בפני ב"ח והאי בכוליה בעי דליכפריה והאי דלא כפריה משום דאינו מעיז פניו בפני ב"ח ובכולי בעי דלודי ליה והאי דלא אודי ליה אשתמוטי הוא דקא משתמיט מיניה עד דהוו ליה זוזי. וטעם לחזקה זו פי' רש"י בב"ק פרק הגוזל דק"ז דאין אדם מעיז פניו בפני מי שעושה לו טובה שהלוהו ומהאי טעמא אמרינן התם בהגוזל דגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי אבל גבי פקדון מעיז ומעיז לפי שאין כאן טובה הילכך אפי' כפר בכולה רמייא רחמנא שבועה עליה ורבותינו בעלי התוס' בפ"ב דכתובות די"ח השיגו עליו דא"כ בפקדון מודה מקצת יהא פטור במגו דאי בעי כופר הכל כיון דבפקדון מעיז ומעיז ובכל דוכתא משמע דמודה מקצת חייב בפקדון כו' ופי' ר"ת ז"ל דהך חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח היינו כגון חזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה שאין לאדם פנים לכפור הכל וריב"א פי' אין אדם מעיז היכא שחברו מכיר בשקרו ועיין ישוב הסוגייא בתוס' פ' הגוזל ד"ה ערוב פרשיות לפי שיטת ר"ת וריב"א מ"ש מלוה ומ"ש פקדון ועיין בהגהות מיי' פ' ך' מה' שכירות ויבין שמוע' כלל תקס"ו וכלל תקע"ט באורך והתם בפרק שבועת הדיינים ובפ"ב דכתובות אמרינן דר' אליעזר ב"י סבר אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ל"ש בו ול"ש בבנו ואפי' הוא גדול ורבנן סברי בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז ומעיז. ובדף מ' ע"ב דפ' שבועת הדייני' אמתני' דמנה לי בידך אין לך בידי פטור א"ר נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת מ"ט חזקה אין אדם תובע אא"כ יש לו עליו ופריך אדרבא חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ומשני אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה סבר עד דהוה לי ופרענא ליה וכתבו שם התוס' דלפ"ז דבכופר בכל נמי אדם מעיז לכפור דאשתמוטי כו'