קהלת יעקב - ב שנח

לי' כדדיינינן בבריא דדברי שב"מ ככתובים וכמסורים דמי אבל להוסיף על דבריו לא דאי לא אף אנו נתקן הלשון ונאמר דכיון דאמר ידור הרי גלה בדעתו שירצה שידור זה בביתו ואין אדם מד"ל ונתקן ונאמר דבבית לדירה קיימא וזה נראה לי ברור כו' וכן ה"ה הסכים לסברא זו אלא שרצה לחלק בין האומר תנו שטר לפ' דלדעת הרשב"א צריך שיאמר הוא וכל שעבודיה דאית בי' דומיא דידור פ' דבעיא עד שיאמר תנו בית זה לפ' שידור בו. ואלו לדעת ה"ה ז"ל שרצה ליישב דעת הרמב"ם דסבר דאע"ג דלא אמר הוא וכ"ש מהני בש"מ חילק הוא ז"ל בין זה לההיא דדירה משום דהתם אי לא נוסיף מתנה אחרת בכלל דבריו והוא גוף הבית א"א לתקן בשום צד שיועילו דבריו שלא הוציא דבריו לבטלה וכיון שכן ודאי אמרינן אלו רצה לתת גוף לפירותיו הי' נותן משא"כ בשטר כו' ע"ש. עוד עיין בפרט זה בדברי ריבות סימן קצ"ו בדין קצין שאינו מועיל אי מהני מטעם זה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכן בסי' קכ"ה ועיין בס' חזון נחום דקי"ח ע"ב בענין זה

(ד) אין אדם מדקדק בדבריו שאומר חוץ לב"ד ועד שאמר תחל' חוץ לב"ד על אשה שהיתה זקוקה ליבם יש לסמוך על עדותו בב"ד ששמע שמת זה ימים רבים כ"כ הר"ן סי' נ"ב ועיין במ"ב סי' ק"ה והרד"ך בית כ"א חי"א ובנימן זאב סי' ח' והריב"ל ת"ת רי"ג וח"ג ס"ד ונ"א ומהראנ"ח סל"ז ובהרא"ם ח"א דל"ד א'

(ה) אין אדם עושה ב"ב זנות. מדה זו לרז"ל מפורש' בכמה דוכתיין בש"ס בפ' המדיר המקדש ע"ת ובעל אמרי' חזקה אין אדם עושה בב"ז ואחליה לתנאיה ובפ' המגרש המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וראוה שנבעלה אמרינן חזקה אין אדם עושה בב"ז ופסקה הטור בא"ה סימן ל"ח וסימן קמ"ט. וראיתי בתשו' הרד"ך בית ט' ח"ו שכתב דלא אמרו חכמים מדה זו רק באיש ולא באשה שכתב שם ז"ל ותו דהיא אינה חוששת לבעילת זנות דהא בשלהי האשה שלום ובפ' המדיר דמייתי התם אהיא דריש לקיש דאמר טב למיתב טן דו כו' ומייתי תו התם מתלי אחריני דקא מתלי נשי בבעלים השפלים אמרי' תנא וכלן מזנות ותולו' בבעליהן ופרש"י כל אלו שבעליהן שפלים ומראות להם חיבה אינו אלא שמזנות וכשמתעברו' תולות העובר בבעליה' כו' ומדקאמר תנא וכלן מזנות כו' משמע דמילתא פסיקתא היא וא"כ בין לקולא בין לחומרא אית לן למימר הכי ע"ש שהאריך כדרכו הטוב. ותמהני מהרב מהר"ח אלפאנדרי הי"ל שכ' בס' בני חיי א"ה סוף סימן ל"ח ז"ל וצריך לאודועי דמ"ש אין אדם עושה בב"ז היינו לבועל ולנבעלת שהיא ג"כ אין עושה בב"ז כו' הרב פ"מ ח"א סימן ס"ב נראה מבין ריסי עיניו דס"ל שדוקא באיש אמרינן א"א עושה בב"ז וצ"ע עכ"ד. ואנכי תולעת תמה אנכי איך העלים עינו היפה מתשו' הרד"ך הנז' דדעת שפתיו ברור מללו דחזקה זו אינה אלא באיש ולא באשה ושם בתשו' הרד"ך הביא ההיא דסוף פרק הגוזל דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין ומ"ש התוספות ז"ל שם שהביא הוא שם דנראה מדבריהם דסבירא להו דאינה לחזקה זו רק באיש ע"ש ובספר לקט הקמח חא"ה דף צ' נסתפק בספק זה וכתב בסוף דבריו והדבר צריך יישוב כי לא מצאתי הדבר ברור ע"כ ולא זכר ש"ר תשובת הרד"ך הנז'. ושוב שם בדף קפ"ט ע"ג הביא דברי הרדב"ז בכ"י דנראה מתוך דבריו שבאמת לא אמרו חכמים מדה זו אלא על האיש ולא על האשה ע"ש. ושבתי וראה לדברי הר"ב משנה למלך ז"ל פ"י מה' גירושין הלכה ח"י שכתב דאיתא להך חזקה גם באשה ע"ש. עוד ראיתי בכלל זה בתשו' חוות יאיר סס"י קנ"ח כתב עמ"ש מורם באה"ע ריש סימן ל"ג דפנוי הבא על פנויה לפני עדים חוששין שמא כיוון לקידושין משום דאין אדם עושה בב"ז כתב הוא ז"ל דמיירי בטהורה ע"כ ש"מ מדבריו דחזקה זו אינו מועיל היכא דאנו רואים דעובר על איסור כרת דמאן דעובר על איסור כרת לא חש לבעילת זנות ומש"ה כ' דההיא דמור"ם ז"ל מיירי בפנויה טהורה. ושוב ראיתי בבני חיי בסימן הנז' שהביא תשובת הריב"ש סי' ו' באשה שהיתה בחזקת נדה ובא עליה איש שהיתה פנויה דלא אמרינן ביה דגמר ובעל לשם קדושין אלא לשם זנות דאם לאיסור כרת התיר עצמו בביאתו איך יחוש לאיסור קל של פנויה ע"כ. והר"ב חוות יאיר קיימה מסברא דנפשיה ומתשו' הריב"ש הנז' הביא ראיה הרב ב"ח לספקן של ראשו' לדידן דנהגינן בעת השדוכין לישבע שבועה בת"כ שלא לקדש אשה אחר' חוץ מהמשודכת לו או אם הוי נשוי אשה אחרת לאחר שגירש את אשתו ראשונה ונתייחד עם גרושתו ואיכא חרם ר"ג שלא לישא ב' נשים מי אמרינן חזקה אא"ע בב"ז או לא שבשני נדונים אלו אם לא עשה בב"ז עובר על השבועה ועל חרם ר"ג ואפשר דטפי ניחא ליה לאדם לעשות בב"ז ולא לעבור על השבועה ועל החרם או דילמא לא ומתשו' הריב"ש וגם מתשו' הריט"ץ סי' רמ"ז שמי שבעל ביה"כ וקא עבד איסור לא אמרי' ביה שלא עשה בב"ז. א"כ מי שנשבע ועומד שלא לקדש או שלא לבטל התנאי שעשה בשעת הקדושין בדבר שאין לו התרה עולמית בודאי דבועל ב"ז ולא גמר לשם קידושין לעבור על שבועתו. ומהריב"ל בח"ג סס"י מ"ה כתב דלא אמרינן אין אדם עושה בב"ז אלא באדם כשר או ת"ח. אמנם ראיתי להרד"ך ז"ל בית כ"ד ח"ד בסופו כתב על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב במקדש בפחו' מש"פ או במלוה חזקה היא שאין אדם מישראל הכשרים עושה בב"ז והרי הוא בידו לעשותה בעילת מצוה ע"כ נראה דדוקא בישראל הכשרים יש לנו לומר חזקה זו. מיהו נראה לע"ד דאין הכונה לומר שיהיו חסידי' אלא היינו שהם כשרים שאינן פרוצים בעריות ואע"פ שהם פרוצים בעבירות אחרות לא הוו פרוצים בעריות ע"כ. וכדבריו כתב הרדב"ז בתשו' הנדפסו' מחדש סוף סי' ת"ט ועיין בתשו' תה"ד סי' כ"ט ובדרכי נועם סל"ו ומ"ו באורך בזה. ונראה דאין זה חולק על תשו' מהריט"ץ ז"ל הנז' דשאני נדון הנז' האיסור הוא בדבר א' שבאותה ביאה שבעל ביה"כ עבר אאיסור דיה"כ באותו דבר עצמו כל כה"ג בודאי אמרינן שלא נשמר מאיסור אחר הבא מחמת אותה ביאה שהיא ב"ז מה שאין כן כשהוא פרוץ בעבירות אחרות בעלמא כנדון הרד"ך ז"ל ומתוך כך אין מקום להשגת הרב המופלא מהר"ח אבולעפיא בס' עץ החיים בפ' וירא דף ט' ע"ב שכ' על תשו' מוהריט"ץ שכתב דליכא להך חזקה בבעל ביה"כ כתב ז"ל וליתא דאף שהוחזק במלקיות הרבה אמרי' דמה שיכול לעשו' דרך התר עושהו כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' תמורה דאם היו ג' בהמות קדשי מזבח לפניו וא' מהן בעלת מום שעומדת לפדיון וג' בהמות חולין ואמר הרי אנו תחת אנו שאינו לוקה אלא ב' שהבהמה הג' תלינן דלשם חילול קאמר ולא לשם תמורה דכיון שיש לפניו דרך ההתר והוא החלול ודרך האיסור והוא התמורה חזקה שאינו מניח ההתר ועושה האיסור ע"כ. ולפי מה שכתבנו יש לדחות דהתם בתמורה שאני שהם איסורים חלוקים אבל כל היכא שהוא בדבר א' שבאותה ביאה עבד איסורא באותו דבר עצמו אמרינן בודאי לא נשמר מאיסור אחר הבא מחמת אותה ביאה עצמה שהוא בעילת זנות כמדובר ועיין בהר"ב משנה למלך פ"י מהל' גירושין שתי' כיוצא בזה על תשו' הרדב"ז ז"ל שכ' כדברי הריב"ש בסי' ו' דהך חזקה ליכא היכא דהיתה נדה והוא ז"ל כתב שם טעם כעיקר על הבועל ביה"כ דאין לומר חזקה אין אדם עושה בב"ז וגמר לשם קידושין כדברי מהריט"ץ מטעם אחר דאיסור קדשה המיוחדת איסור דרבנן כמ"ש מרן ז"ל פ"א. ואיסור דאין מקדשין בי"ט הוי דרבנן א"כ למה יעבור איסור דרבנן לקדש