קהלת יעקב - ב שנה

קונטרס מדות חכמים

כתב בתרומת הדשן סימן ר"ז ז"ל כתב בא"ז ז"ל במס' יבמות גבי בועל שפחתו דכל מקום שהכריעו חכמים את דעתו של אדם שלכך נתכוון אינו נאמן לומר לא נתכוונתי לכך וכ"כ הרא"ם ז"ל בתשו' ח"א סי' י"ז לענין הסבלונו' ע"ש ומהרימ"ט בא"ה סי' כ"ח וזה כלל גדול לכל מדות חכמים וכן בזה הלשון עצמו כתב מהרד"ך בית ד' ח"ג ז"ל כל מדות חכמים שחכמים אמרו דעתו של אדם שכך הוא אינו נאמן לומר לא נתכוונתי לכך ע"ש. ועיין בתשו' הרשב"א שהביא מרן ח"מ סי' קנ"ד מחו' כ"ד ז"ל ד' אמות שאמרו מחלונו של חבירו שיעור מוחלט הוא שכך שיערו חכמים שבכך די לו וכל שהרחיק ד' אע"פ שמאפיל אינו צריך להרחיק יותר וכל ששיערו חכמים כך הוא כמ"ש במ' סאה הוא טובל במ' סאה חסר קרטוב אינו יכול לטבול ובהגהות מיימוני פי"א מהל' ע"ז ז"ל אין להוסיף מסברא על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחוקו' העכו"ם ע"כ ועיין עוד באזהרו' לקיים מדות חכמים בהרשב"א סצ"ח ובתשו' הרדב"ז סוף די"ב. על כל אלה ראיתי ונתון אל לבי לאסוף באומרים כל הבא בש"ס ובפוסקים ז"ל במדות חכמים לענין דינא דנפקא מינא טובא וזה החלי בס"ד

אות

(א) אדם יודע. בריש פרק התקבל האומר התקבל נט זה לאשתי אם רצה לחזור יחזור ואמרינן התם דאי מטא גיטא לידה מגורשת דאדם יודע שאין הבעל עושה שליח קבלה וגמר ועשהו שליח להולכה והתקבל והולך קאמר. וה"נ אמרי' תו התם אברייתא דקטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה וכי מטי גיטה לידה מיהא מיגרשה ואמאי והא לאו שליח להולכה שוייה ומסיק התם טעמא משום דאדם יודע שאין שליחו' לקטן וגמר ונתן נה לשום הולכה דידיה. ובפ' האיש מקדש אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה ע"ש דף מ"ו ושם נאמר עוד אדם יודע שאין מפרישין חלה קמח אלא דטעי וסבר דטעמא משום טירחא דכהן. וכיוצא טובא בש"ס, בכמה דוכתין דאחזוקי אינשי בדטעו בדינא לא מחזקינן אלא יש לדון כל איש ואיש כאיש יודע הדין על האמת. וכן מצאתי, בתשובת הריב"ש ז"ל סימן ת"פ שכתב ז"ל ומה שנסתפק אולי האי גברא לא גמיר דלאו כ"ע דינא גמירי כו' אין כאן ספק דהא אמרינן בפרק יש נוחלין תנן מנה לס' בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל חובו ומקשינן משום דאמר בראוי לו נוטלן ונוטל חובו דלמא בראוי לו בחובו קאמר ומשנינן ה"מ רע"ק היא דדייק לישנא יתירה דתנן לא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דרע"ק וחכ"א א"צ ליקח לו דרך ומודה רע"ק בזמן שא"ל חוץ מאלו שא"צ ניקח לו דרך אלמא כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מלתא קא אתא ה"נ לטפויי מלתא קא אתא. ואם הי' ממש בטענה זו איך אנו אומרים התם כיון דלא צריך וקאמר לטפויי מילתא קא אתא גיטא דהאי גברא לא גמיר והי' סבור שהמוכר את השדה מכר את הבור ואת הדות כדאמרינן בנותן שנותן את כולן ומש"ה פירש חוץ מאלו ולאו לטפויי מילתא קא אתי משום דרך וכן נמי באומר תנו ק' לפ' בעל חובי בראוי לו לא נימא שיטול את שניהם אלא ידו על העליונ' ויטול איזה שירצה לפי שזה היה סבור דאי לא קאמר בראוי לו אלא שאומר סתם שלא הי' נוטל כ"א חוב וכמו שאמרו כן באומר בחובו ומש"ה אמר בראוי לו שיהי' ידו על העליונ' אבל לא שיטול שניהם. אלא ודאי האי טענתא ליתא וליכא לספוקי ביה כלל עכ"ד. וע' בתשו' הריב"ש סי' שע"א שכתב דהא דאמרינן חזקה אין העדים חותמים על השטר אא"כ נעשה בגדול היינו דוקא בעדים דבקיאי בדינא כסופרי הדיינים אבל בסתם עדים אמרינן לאו כ"ע דינא גמירי וכיוצא בדברי הריב"ש בסימן ת"פ הנז' מצאתי בתשו' הר"ב פסקים וכתבים שכתב סוף סימן ר"ל ז"ל מה שכתבת שקבלו קנין סודר ושמא לא גמר להקנות אלא בשטר. וחילקת כיון דעם הארץ הוא דלא בקיאי בדיני ועבדי כולהו מילי בקנין. לא מחוור לי חילוק זה דא"כ פלוגתא דרב ושמואל במתנת ש"מ שכתוב בה קנין דאמר שמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. צריך לומר דמיירי דוקא בת"ח וכן כמה כללים שמסרו לנו חכמים בש"ס לר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטל' דאדם יודע דאין הקדש בדבר שלב"ל ונעש' כאומ' יקדשו ידיך לעושיהן כדאיתא בפ' אע"פ דף נ"ח וכהנה רבות צריך לומר דכולהו איירי בת"ח והא ליתא ע"כ ועי' בתשו' הרשב"א ז"ל סי' תרפ"ט שכתב על כיוצא בזה וז"ל ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ כו' ע"ש. וחזי הוית להגאון מהרימ"ט בח"מ סי' נ"ב דף ס"ה שכ' בפשיטות דמחזיקינן אינשי בדטעי וז"ל תדע דאף להקל בערוה חמורה אמרינן מטעא טעי דלאו כ"א דינא גמירי כדאמרינן בפ"ק דקדושין גבי שתיקה דלאחר מתן מעות דלאו כלום הוא והא דלא שדתינהו משום דלא גמירא דינא וסברא אי שדינא מחייבנא באחריותן ובפרק האיש מקדש בקטן שקידש אע"פ ששלח לה סבלונות לאחר מכאן כו' ולא אמרינן אדם יודע שאין קידושי קטן כלוה ולשם קדושין שלח אלא מטעא טעי ומחמת הקדושין הראשו' שלח. ואע"ג דגבי בעל משהגדיל אמרינן דלשם קדושין בעל התם ה"ט מתוך שאין אדם עושה בעילתו ב"ז לא מחית נפשיה לספיקא וכבר נאמרו בה תי' רבים וכי אמרי' דלא טעי היינו דוקא בדבר הברור וידוע לכל כההיא דפרק האיש מקדש דאמר אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה כו' שהרי דרשו אמור לחכמה אחותי את כו' כשם שברור לך שהאחות אסורה כו' והא דאמרי' בפ' התקבל דאדם יודע שאין הבעל עושה שליח קבלה כו' הא ודאי מילתא פסיקתא היא שהכל יודעים שאין אדם שליט בזה לעשות יד אחרים כיד אשתו כי היכי דאמר הכל יודעים שאין קדושין תופסין באחותו. ומתוך כך השיג על מהריב"ל ח"א סי' צ"ב שכתב בשותף שבא לחלוק ואמר לשותפו שהי"ל טעות חשבון מהגוי ונתן לו החצי אם יכול לחזור בו ולומר סבור הייתי שיש לך זכות בטעות ההוא ועתה אני תובעו שהכל שלי כמ"ש הפוסקים בההיא דפרק אלמנה נזונת. והשיב הרב על זה שאין בדבריו ממש מתוך דברי הטור סי' קמ"ט בשם הרב ברצלונא ז"ל בשפט' שמכר קרקע שמכירתו קיימת דמסתמא ע"פ ב"ד מכר דמשמע דאמרינן דכ"ע דינא גמירי אף להוציא הקרקע מחזקת היתומים ע"כ. ותמה עליו וכתב מי שבקינן כל דוכתי דאשכחן בגמרא דטעי אינשי בדינא למגמרי מתוך דברי הרב אברצלוני ז"ל חידוש גדול כזה. ונראה שאין טעמו של הר"ב משום דכ"ע דיני גמירי אלא אע"ג דלא גמיר לא עבוד מעשה אא"כ נשאל לאחרים וא"ל שצריך כח ורשות ב"ד וחזקה שלא נעש' אא"כ נשאל לאחרים שהוא ירא פן יתחייב כו' ואדרבא אי לא גמירי דינא דייקי טובא שמא יבא להם הפסד עכ"ד. ותמה אנכי תולעת ולא איש איך העלים רבינו מהרימ"ט עינו היפה מתשו' הריב"ש ז"ל ומתשו' מהרא"י ז"ל בפסקים וכתבי' הנז"ל דעלו בהסכמה בהחלט גמור דאחזוקי אינשי בדטעו בדינא לא מחזקינן אף במילתא דלא ברירא לכ"ע והויא פלוגתא ובההיא דמייתי הריב"ש מפ' י"נ באומר תנו ק' לפ' ב"ח בראוי לו