קהלת יעקב - ב שנב

להורידו לשומת שום קרקע ושום מטלטל. תשובה אם דרך הסופרים לכתוב כן מעצמם בסתם ההלואות והמתנין בפירש כותבים כמו שטען שמעון הדין עמו ואע"פ שהי' אפשר לומר דכיון דהוא יודע שדרך הסופרים לכ' כן בסתם הלואות וזה שתק ולא מיחה בפירוש ביד הסופר שלא לכתוב סתמו כפירושו דכל שהוא נודע שהסופר כ' כן מן הסתם הרי הוא כאלו קבל כן בפועל אלא דכיון דכל המתנין כן מתני' בפירוש בלתי להורידו לשומת שום קרקע כו' וכל בסתם אין כותבים כן לפיכך לא חשש למחות ביד הסופר בפי' מימר אמר דכיון דכל המתנים כ' בפי' לא איכפת ליה שנוהגים הסופרים לכתוב דדבר ידוע שאין זה אלא מילתא בעלמא וכל שיש ספק בדבר הולכים להקל אף הנתבע ע"כ ובתשו' זו נסתפק מהראנ"ח ז"ל על שטר שבא לפניו שהי' כתוב בו וכל זמן ששטר זה יהי' קיים ביד ראובן או ב"כ יהי' נאמן המוציאו כשני עדים כשרים לומר לא נתפרע מזה החוב לא כלו ולא מקצתו כו' אם ל' נתפרע קאי אמוציא ור"ל שיהי' נאמן המוציאו לומר שלא נתפרע הוא מהחוב הזה או קאי אחוב שלא נתפרע לא לו ולא למלוה לא כולו ולא מקצתו ולכאורה נר' דקאי אמוציא אי מצד לשון נתפרע דכ' ולא כתב נפרע ומצד ל' מהחוב שכתב ולא כתב נפרע חוב זה דבשלמא אם הי' כותב לא נתפרע מחוב זה לא מקצתו ולא כולו היה אפשר לומר ולדחוק דמשום מקצתו הקרוב אליו כתב מחוב זה אבל כיון שכתב לא כולו ולא מקצתו לא אתי שפיר לישנא דמחוב לכן יש לנו לומר דאמוציא קאי וכתב אי אמוציא קאי היל"ל לא מכלו ולא מקצתו י"ל דכלו או מקצתו אחוב קאי כאלו בא לפרש דחוב דקאמר מובן כלו או מקצתו או דמחוב נמשך על כלו ועל מקצתו ג"כ ואין לדקדק דל' לא נתפרע משמע שהוא ל' הטענ' עצמה שהמוציא יטעון ובשלמא אי נתפרע קאי אחוב שפיר קאמר שהמוציא אומר שלא נתפרע מזה החוב אבל אי אמוציא קאי היל"ל לא נתפרעתי די"ל שאינו אלא ל' העדים שאומרים שיהא נאמן לומר לא נתפרע ואע"ג שהי' להם לכתוב שיהא נאמן לומר שלא נתפרע לישנא קלילא נקט נפקא מינה דכיון דלשון לא נתפרע אמוציא קאי הרי לא האמין אלא המוציא לומר לא נתפרע ויכול לטעון הלוה שלא האמין אלא המוציא ואם אתה נאמן עלי מכח התנאי דילמא המלוה נפרע ואני לא האמנתי אלא מוציא השטר וכתב א"כ מאי אהני נאמנות המוציא כיון שעדיין יכול לטעון שהמלוה נפרע אהני להיכא שידענו שלא נפרע כגון שמת בתוך זמנו אבל אם לשון לא נתפרע אחוב קאי הרי האמין להמוציא השטר לומר שלא נתפרע החוב לא לו ולא למלו' עש"ב דמסיק דאפי' אם ת"ל שהאמין גם למלוה שמא לא האמין אלא כשיאמר שלא נפרע אבל כל שאין המלוה בחיים לא האמין ע"ש

(תשעח) שטר שכתוב בו והתנו שהפרעון יהי' לט"ו בשבט באיזה מעות שירצה המלוה ואם יעבור יום אחד ולא יפרע החוב הנז' שיהי' הפרעון כך וכך כו' ולבסוף כתוב והוברר שיהי' הפרעון לר"ח אדר כו' יש להסתפק אם הדר ביה מכל התנאים הקודמים שהרי הזמן הא' הכתוב בשטר שהי' לט"ו בשבט וע"ז התנה שאם יעבור יום אחד שיהי' כ"וכ. ויש לספק אם התנאי החדש שנכתב בסוף השטר שיהי' הפרעון לר"ח אדר אם נשאר התנאי הראשון במקומו או הדר ביה מכל התנאים האמורים למעלה עלה בהסכמה דלמאי דחזר ביה חזר ולמאי דלא חזר לא חזר וכיון דאינו כתוב למטה בסוף השטר אלא שהפרעון יהיה לר"ח אדר נראה דלא בא תנאי זה אלא לפרושי ולאפוקי שהפרעון שכתוב למט' בט"ו בשבט הוברר שחזרו בהם והסכימו שיהיה לר"ח אדר אבל לעולם שהתנאי האחר שאם יעבר זמנו כו' נראה דתנאי זה קיים וכמ"ש מוהריק"ו שורש ו' דכי אמרינן תחתון עיקר היינו דוקא היכא דמכחישין זא"ז דאיכא למימר הדר ביה וכמ"ש הרשב"א שם אבל היכא דליכא חזרה כגון היכא דאפשר לקיים שניהם לא עדיף תחתון מעליון ואדרבא יותר סברא לומר שלא חש להאריך בתחתון מפני שסמך עמ"ש למעלה ע"כ וה"ה הכא אע"ג דאית לן למיזל בתר תחתון שכתוב הפרעון יהי' לר"ח אדר זה יהיה לענין הפרעון לבד אבל לענין התנאי הנעש' לעיל נראה דבמקומו עומד כיון שהתנאי התחתון אינו מכחיש לעליון ואפשר לקיים שניהם ולומר דכרי שלא להאריך לא חש לחזור ולכתוב ואמרי' שסמך על מ"ש למעל' הר"ש הלוי ח"מ סימן ג"ל

(תשעט) שטר שכתוב בו על ראובן ושמעון אחיו שהי' שטר עסק משא ומתן עם לוי ונכתב שטר א' ביניהם מכמה עניינים שנתחייבו ראובן ושמעון ללוי. ולבסוף כתוב בשטר בזה הל' וראובן ושמעון הלכו ונטלו קנין הם מעצמם להר' לוי הנז' אין בקנין זה שום ממשות כלל דל' הלכו ונטלו קנין הם מעצמן משמעותו שראובן ושמעון הם נטלו הקנין מעצמ' ותפסו הסודר מדלא כתיב בשטר והלכו מעצמן ונטלו קנין דאז הוה משמע שההליכ' היתה מעצמן אבל נטילת הקנין הית' מחמת שהקנה להם לוי הסודר אבל השתא דכתיב והלכו ונטלו קנין הם מעצמם משמע ודאי דנטילת הקנין היתה מעצמן וכיון שכן ודאי דאין בקנין זה ממש וטעמא דמילתא דהא קי"ל דאין קונין אלא בכליו של קונה וזה שהקונ' יתן כלי למקנ' ומתוך כך יקנה המקנ' החפץ או מתחייב כמו שמתחייב חליפי הכלי שהוא נותן לו אבל הכא שהם מעצמם נטלו הסודר נמצא שאין כאן סודר של קונה שיקנ' לו הסודר ההוא מדעתו כדי שיתחייבו ראובן ושמעון הנז' בחליפיו וכן כ' הרמב"ן בתשו' ז"ל איש א' אחז בכנף מעילו של חבירו וא"ל אני נוטל קנין שאני חייב כו"כ לפ' והשיב קנין אין כאן דאין קונין אלא בכל יו של קונה והיינו דקריא לי' חליפין שזה כמחליף נכסיו בסודר זה של קונה ומה שאנו קונין בסודר של אחרים היינו משום דבעל הסודר מקנה סודרו לקונה אבל זה שתפס בכנף מעילו של חבירו שלא מדעתו לא עשה כלום שאין כאן סודר של קונה ולא של מקנה ולכ"ע לא עשה כלום אף בנ"ד כיון שראובן ושמעון הם מעצמם נטלו הסודר והקנין נמצא שלא הי' בכליו של קונה ולא הקנה להם הסודר לכשיתחייבו בחליפיו דברי ריבות סימן ש"ו

(תשפ) שטר שכתוב בו הנני מודה כו' כאלו נעשה בב"ד חשוב דלא כאסמכתא כו' והי' שטר ערבות הוי כאלו נעשה השטר בב"ד וערב דב"ד לא בעי קנין ואפי' לא נכתב כן כיון שהורגלו לכותבו כמי שנכתב דמי מהר"י מינץ סי' ג"ל וכתב רבינו הרב בעל כנה"ג סימן קכ"ט ז"ל ולא נהירא לי טובא שהרמב"ם ז"ל שכתב דערב ב"ד משתעבד היינו שנעש' ערב לב"ד אבל כל שלא נעש' ערב לב"ד אע"פ שנעש' ערב בב"ד בעי קנין א"כ מה יושיענו היות השטר נדון כאלו נעשה בב"ד לא יהא אלא שנעש' ערב בב"ד ממש ונתערב בפניהם כל שלא נתערב לב"ד בעי קנין ושמא ס"ל למהר"ם ז"ל דכל שכתוב בשטר כאלו נעשה בב"ד חשוב הוי כאלו אמר שנעש' בב"ד חשוב ונתערב להם. ומיהו לא נהירא דכל שנתערב לב"ד בפועל הטעם הוא משום דבההיא הנא' דהימנוהו ב"ד משתעבד וזה הטעם לא שייך כשנכתב בשטר כאלו נעש' בב"ד חשוב דאין כאן אלא פטומי מילי ולעולם לא משתעבד ודוחק לומר דהודאת בעל דין מהני כאלו הודה בג"ד. ועיין בתשו' הרדב"ז ז"ל סימן רי"ח כתב כדברי הרב כנה"ג ע"ש

(תשפא) שטר ב' שלוו דקי"ל דנעשו אחרא' וערבאין זה ע"ז אם נכתב שטרא על זה סתם ולא הוזכר