קהלת יעקב - ב שנא

העדים לעשות כן כמ"ש בח"מ סימן מ"ג וגדולה מו' יש להביא ראיה מתשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י סימן מ"ג על שטר מתנה שהי' לכתוב בשנת נ"ח וטעה וכ' בשנ' נ"ז ומוכיח שהיא ט"ס שכתוב בו ותנו ביד חתני ובשנת נ"ז לא היה עדיין חתנו ומסיק שם הרשב"א דראובן הקונה נאמן לומר טעות היה מגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא ובשנת נ"ז קנו מידו כו' ע"כ וה"ה הכא. ועוד שאין לפסול את השטר מפני זה כיון שאין הטעות בגוף השטר ולא דייקי סהדי ולא הסופר ואע"ג דאמרי' דמעלי' משטרות ליוחסים אם היה כתוב בשטר פ' כהן לוה מפ' שאני התם שהכהונה מעלה ומוריד להכר הלוה והוא סי' שאינו עשוי להשתנות אבל מחיים למות כל אדם מוכן לזה ולא דייקי סהדי בהכי ואפשר שיצא על אבי הלוה איזה קול של מיתה ונמצא שקר ובפרט שהי' אביו בעיר אחרת שלא הי' מוטל על העדים לחקור ולדרוש על הענין כיון שאינו נוגע לגוף העדות ואע"פ שהרשב"א ז"ל כתב בתשו' על ב' יוסף ב"ש הדרים בעיר אחת ויצא שטר חוב על אחד מהם ואביו של אחד מהם כבר מת בשעת הלואה וכתוב בשטר אני יוסף ב"ש נר"ו לויתי מפ' מנה והשיב שכל שהוא כותב כן יש לחוש שמא הערים לכתוב כן כדי לפטור את עצמו ולחייב את חבירו שעדיין אביו חי ואפי' עדים חתומים בו לא אמרינן בכי האי גוונא אכולא מילתא קא מסהדי אבל אם הי' כתוב בשטר אמר לנו יב"ש נר"ו לויתי מפ' מנה נראה דהוי סימן ע"כ א"כ לדעת הרשב"א כי היכי דנר"ו הוי סימן לחייב את יב"ש שאביו חי ה"נ הוי ז"ל סימן לענין היות השטר מוקדם ואפי' לדעת הב"י ז"ל דנר"ו לא הוי סימן היינו דוקא בנר"ו אבל ז"ל אף הוא מודה להרשב"א דהוי סימן משום דלא שייך ביה ההוא טעמא דנר"ו דקאי איוסף ולא אשמעון זה אינו לענינינו לפי דקי"ל תרי יב"ש בעיר א' קלא אית להו ואית להו לסהדי לשלש או לבקש איזה סי' להודיע על מי הם מעידים כדי שלא יהיו העדים אנשי ריק שמעידים בדבר שאין בו תועלת ואפי' בענין זה כתב שאם הוא ל' הלוה עצמו חיישינן להערמ' ודאי אבל בענין מיתה וחיים בקל מאמינים העדים את הלוה שבשאר סי' לא מצי' שחוששין לכך ועוד דדוקא לענין סי' דבכל דהו סגי לסי' אמרינן דסגי בכתי' נר"ו אבל לא להוציא שטר מחזקתו לעשותו מוקדם וראי' לזה מתשו' הרשב"א הנזכר באותו שטר שהי' כתוב בו ותנו ביד חתני כו' שלא פסלו לעשותו מוקדם בשביל מלת חתני וכן לא נפסול את השטר להחשיבו מוקדם בשביל שכתוב בו ז"ל. ובתשו' סימן ק"י הכשיר שטר שדילג הסופר תיבת שנת וכ' סתם השכ"ז דודאי הכונה בו להורות על פרט השנה שנעשה בו המעש' ואע"פ שלא כתב בו השכ"ז ליציר' כבר כתב הרא"ש בתשו' שאם חסר לבריאת עולם שאינו מעכב וכן חסרון שנת נרא' שאינו מעכב דודאי מסתמא איכוין לפרט השנה וש' השכ"ז קאמר ויגיד עליו ריעו פרט יום השבוע ופרט יום החדש ושם האריך להוכיח הטעות ש' השכ"ז במקום שהי' ליה לכתוב השמ"ז בשטר שאין בו חשש מוקדם תלינן בט"ס ואין השטר נפסל בהכי ע"ש ובתשו' מהרא"ש סימן ל"ה ועיין בתשו' שם במהרא"ש סימן קמ"ו דשטר מחילה שהקדימו זמנו דאין לפוסלו מפני כך אע"פ שהקדימו העדים בכונ' אפי' שלא מדעת הנמחל אבל שטר מחיל' שכתוב מאוחר פסול ע"ש ובשו' מהרמא"י ז"ל כ' דשטר הרשאה אם הקדים הסופר או איחר הזמן דאין נפסל בכך ע"ש

(תשעד) כתב יד שכתוב בו אני פ' הבא על החתום חייב לפ' מנה כו' כתב המבי"ט שם ח"א סימן רצ"ב דאע"פ דאינו כתוב בו מודה אני פ' כו' יש לו דין כ"י וכ"כ רש"י בפ' גט פשוט גבי מאן דבעי למחוי חתי' ידיה בב"ד לא לחוי בסוף מגילתא דיל מא משכח ליה אחר וכ' דמסיק ביה זוזי ופרש"י ז"ל שמא יכתוב אני החתום לויתי מפ' מנה ותנן הוציא עליו כתב ידו וכ"כ במשרי' נתיב ד' ח"ד וכן בס' צה"כ כתבו דלא בעי' שיכתוב אני מוד' ע"ש

(תשעה) כתב מהרש"ך ח"א סי' פ"ו דמקום שנהגו דכתב יד יהי' דינו כשטר גמור ואינו נאמן לומר פרעתי מנהגם מנהג ובח"ג סי' מ"א כתב דלא מבעיא במקום שנהגו כן אלא אפי' שנעשה העסק במקום שנהגו כן ובמקום הפרעון אין נוהגים כן הולכים אחר מנהג המקום שנעשה העסק. ועוד בענין המנהג בשטרות כ' מהרשד"ם ז"ל ח"מ סימן מ"ג דמקום שנהנו שאין גובין בשטר אפי' חתום בב' עדים אא"כ החייב חתום בו הולכים אחר המנהג

(תשעו) שטר שכתוב בו לפרוע לו עד זמן פלוני בלי שום שאלת זמן אם מנהג הסוחרים לתת זמן ל' יום הולכים אחריו הראד"ב סי"א ושם בסי' י' כ' דאם נהגו הסוחרים לפרוע במעות שעוברים באותה שעה אע"פ של' השטר מוכיח בהיפך הולכים אחר המנהג

(תשעז) שטר מתנה שאין כתוב בו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא אם נהגו באותו מקום להכשירו מנהגם מנהג והולכים אחריו הרדב"ז סרכ"ח. והריב"ש ז"ל בסי' ק"ה כתב דאם ל' השטר אינו מספיק מן הדין כל שנהגו לגבות בכיוצא בו הולכין אחר המנהג וכן כתב בס"ס שמ"ה לענין מנהג הסופרים הכותבין בשטרות סתם אגב ד"א קרקע ומן הדין בעי לסיים הקרקע שהוא מקנה לו ע"ש. ומהרש"ך ז"ל בח"ג סימן מ"ח כתב דאם המנהג לפרש הל' הכתוב בשטר שיש לספק בכונתו בתפסו במושלם שהיתה כונתו ע"פ אותה הכונה שראוי לפרש אין ספק שראוי לדון ע"פ אותו המנהג ואפי' להוציא מן המוחזק וכל מה שנהגו הסופרים לכתוב בשטרות אם הוא ל' שהורגלו הסופרים לכותבו לשופרא דשטרא הולכים אחריו כדאמרינן בפרק המקבל ר"מ הי' דורש ל' הדיוט והאריך הרא"ש בזה בתשו' כלל ס"ח סי"ג והטור בסימן ס"א כתב בשמו וכל דבר שנהגו במדינ' לכתוב הן נאמנו' הן כתבוה בשוקא הן שאר שופרי דשטרי שכבר נהגו הסופרים לכתוב כל מי. שמקנה בסודר לכתוב דעתו שיכתב במנהג המדינה. ומיהו נראה דהיינו דוקא ללשונות שהורגלו הסופרים לכתוב מכח המנהג לשופרא דשטרי. אבל אם הוא דבר שעשו הסופרים ע"פ צואת המצוה להם אין הכרח כלל שכך הוא המנהג וזה בדברי הרא"ש ז"ל כלל נ"ה סי' י' ז"ל ומה שהבאת ראיה מסופרי העיר שכתבו צואת הנשים ומחלקות נכסיהן על פיהם ואין אדם מוחה בידם מה ראיה היא זו מהסופרים כי למה לא יכתבו הסופרים ויחתמו העדים מה שמצוים להם לכתוב ולחתום כדי להרבות וכן ראוי להם לכתוב כל ענינים שבין אדם לחבירו וכשיבא הדבר לידי ערעור וכי יוכלו לומר אותם שציוו לכתוב השטר אם לא הדבר שריר וקיים לא היו העדים והסופר כותבים וחותמים ואין ערעור על הסופר והעדים אם יבטל הדיין מה שכתבו כי יאמרו אנו כתבנו וחתמנו כאשר צוו אותנו בעלי הנכסים שהי' אז הממון בידם ומי שירצה לערער על בעלי הצואה יבא ויערער ואין נקרא פשט מנהג ע"י סופרים כי הם כותבים כל המתבקש מהם ושמא לא ידע המערער שהי' ליה כח לערער ולבטל או שמא ערער וסילקוהו בדמים ע"כ ועם שר"י חולק עם הרא"ש ז"ל בזה כמ"ש שם דברי הרא"ש נכוחות בטעמן לענין הלכ' משא מלך דף ס"ד שורש י"א. ומהראנ"ח חלק ראשון סס"י כ"א כ' בשם תשו' הרשב"א ז"ל שכ' וז"ל שאלת ראובן תובע משמעון מנה שהלוהו בשטר והשיב שמעון אין לי מעות טול קרקע השיב אין לי ליטול קרקע אלא מעות לפי שכתוב בשטר ההוא מעות בעין השיב שמעון מנהג הסופרים לכתוב כן בכל השטרות ומי שרוצה להתנות בלי