קהלת יעקב - ב של

(תקסא

) צואת ש"מ או מצוה מח"מ בקנין דאמרינן דשמ' לא גמר להקנותו אלא בקנין ואין קנין לאח"מ. כ' הריב"ש סי' קס"ח דיש מי שרצה לחלק דה"מ כשהקנין בא באחרונה אבל אם הקנין בא בראשו' והאמירה לבסוף לא אמרינן שמא לא גמר להקנו' אלא בקנין דאחר האחרון אזלינן והריב"ש ז"ל כתב לו ז"ל ואם היה חילוק בין כשהקנין נזכר בתחלת הצואה או בסופה כאשר אמרת א"כ כשהקשו בגמ' דשמואל אדשמואל ולא אשכחו פתרי אלא במיפ' את כחו וגם פירשו היכי דמי כו' למה לא תרצו כאן כשהקנין בתחלה כאן בסוף אלא ודאי שאין בזה חילוק

(תקסב) צואת ראובן שהי"ל חצר עם בתים ונתן א' מהם לחנוך בנו במתנה והחזיק בה חנוך שני חזקה ובשעת פטירת ראובן צוה מח"מ שחנוך בנו ושאר בניו יחלקו את החצר תחתיו' והעלי' חלק א' לכל בן וחלק א' לחנוך. כתב הראד"ב סי' קס"א דמל' הצואה שכתו' יחלקו בכל החצר יש לדון דכל החצר היינו כל הבתי' אשר בו ואפי' הבית שנתן לחנוך שיעשה לג' חלקים ויקח חנוך ח' א' כשאר אחיו ואע"פ שגור' מחלקו של חנוך ושאר הבנים לוקחים יותר שהרי חנוך הי"ל בית א' שם כך רצה אביו לגרוע מחלקו ויהיו הכל שוים עם המתנה שנתן כבר לחנוך דלשונו מורה כן שאמ' שיחלקו בכל החצר וכיון שהבי' שהחזי' בה חנוך הוא בתוך החצר בכלל החצר הוא כדאמרי' בפ' המוכר המוכר את החצר מכר הבתים הפנימי' והחצוניים כו' משמע דבכלל חצר סהם הוו כל הבתי' וכיון שכן נראה דכונת המצו' כך הית' ויטלו הבנים האחרים חלק גם בבית של חנוך אע"פ שגורע מחלקו, ושוב כתב הרב ז"ל אבל מ"מ אין זה מספיק בעיני אלא אם כל החצר והבתים אשר בתוכו הן של ראובן הנפטר כולן חולקים בניו אבל אם יש בחצר בתים שאינן שלו אז אין טעם זה מספיק דכיון דצריך אתה לומר דל' הכתוב בצואה שיחלוקו כל החצר לא הוי בדוקא כן אלא פי' כל הזכות שי"ל בחצר א"כ יצא מכלל זה הבית אשר כבר נתן לחנוך דאין לו זכות בו ואפי' תאמ' דפי' זה אינו מוכרח דמסופק בל' הצואה ראוי לאוקמי הירושה על מקומה על הספק ולבטל הצואה כיון דיש כאן ספק ויעמוד הדבר על דין תורה שיהי' הירושה לבנים חלקים שוין זולת הבית שכבר נתן לחנוך ר"ל שנפרש ל' הצואה שר"ל שיחלקו כל החצר זולת הבית שנתן ויסכים הדבר עם דין תורה וזכה חנוך בדינו ע"כ. ועיין בתשו' דשייכי לס' משפטים סי' ש"ט על הבית שנתן האב לא' מן הבנים במתנת בריא דלא למיהד' מינה ואח"כ אמר נכסי לפ' לא נכנס הבית אשר נתן מהיום ולאח"מ דלאו נכסיו מקרי

(תקסג) צואת ש"מ שציוה ואמר אם יחיו בנותי יתנו להן ב' אלפים זהובים ואם ימותו שיסתלקו יורשיו בו' פרחים והשאר יהיו הקדם כו'. כתב הראד"ב ז"ל סי' ר"ו דהא ודאי שאם היו אז הבנו' תולות בשע' הצוא' דמפרשי' ל' הצואה שר"ל אם יחיו מחולי זה וכיון שחיו זכו הבנו' במתנ' ואם נתברר שלא היו חולות נראה דאין מתנה זו מתנה שנרא' בלשון אם יחיו כו' ואם ימותו כו' ולא פירש זמן התחי' כמה יחיו כדי שיתנו להן משמ' דכונתו לומר דכל עוד שהן בחיים יתנו להן ואח"מ יהיה להקדש ומ"ש אם יחיו ר"ל כל זמן שיחיו ואע"פ שלשון אם יחיו אין משמע פי' כן אלא נראה שהיא מלה תנאית מ"מ ע"כ צריך לפרש כן דבריו מדלא פירש ולא נתן קצבה עד כמה יחיו כדי שיתנו להן המתנה אלא ודאי דכונתו לומר דכל זמן שיחיו יהיו להן ואח"כ להקדש ונפקא מינה דאם נתנו הבנו' המתנו' האלה לאמן במתנת ש"מ דיועיל. אך יש לפרש דברי ל' הצואה דה"ק אם יחיו בנותי יתנו לנשואיה' סך כו' ואם ימותו קודם נשואיהן כו' ואע"פ שזה הפו' דחוק בל' הצואה מ"מ כיון שאמר אם יחיו כו' ואם ימותו כו' דמשמע דהוא תנאי משמע טפי מהפי' הנז"ל ובס"ד כ' דהדבר שקול וכיון שכן מוקמי' ממונא בחזקתייהו ומפרשי' דאם יחיו כ"ז שיחיו קאמר וזכו במתנה ע"ש

(תקסו) צואה שכתוב בה יתן לפ' מנכסי סך כו"כ לכלכל צואה את שיבתו עדיף מההיא דפ' י"נ דאמרי' תנו ר' זוז לפ' בכור כראוי לו דנוטלן ונוטל את בכורתו כו' וה"נ לישנא יתירה דלכלכל את שיבתו ודאי ליפות כח אתא ולטפויי אתא לומר שכיון ששיבה זרקה בו ראוי לחמול עליו לתת לו מתנה זו מלבד חלק ירושתו והדברים ק"ו ומה אם לישנ' יתיר' דכראוי לו דהוה משתמע כראוי לו בחובו כדפריך התם בגמ' אפ"ה אמרי' דלישנ' יתירה לטפויי אתו הכא דאיכא ב' משמעו' הל' דלטפויי אתא דלכלכל את שיבתו וגם יתור' לכ"ש דאמרי' לטפויי אתא לו מתנה זו מלבד חלק ירושתו מהרי"א סימן שי"ו

(תקסה) צואת ראובן שהי"ל ב' בנים א' גדול ואחד קטן וכתב שהוא נותן לגדול ר' זוז לאח"מ מחמ' ירושה ומת ראובן ובא הגדול ליטול הר' זוז ולחלוק עם אחיו בשאר נכסים מסתברא שאין לזה אלא או ר' זוז או חלק ירושתו שאם רצה האב ליתנם לו יותר ע"ח למה כתב לו מחמ' ירושה כו' תשו' הרשב"א הביאה מרן סי' רנ"ג וכ' מהרי"א סי' שי"ו ויש ללמוד מדבריו דטעמ' דכת' מחמ' ירושה הא לא"ה הי' נוטל ר' זוז וחלק ירושתו אע"ג דקאמר סתמ' ולא אמר לישנ' יתירה

(תקסו) צואת ש"מ שאמר לחבירו להיו' אפטרו' ואמר פיך כפי ועשייתך כעשיתי ועשה כמו שתרצה לתת ולחלק אין זה ל' המועיל כיון שלא ציוהו תן לבני כך ולפ' כך אלא הרשהו שיעשה מה שירצה אחרי מותו ומיד שמת נפלו הנכסים לפני היורש ולא מהני מהריב"ל ס"ג סי' י"ט

(תקסז) צואת ש"מ שאמר על אשתו שהיה לה כתובה ק' וצוה שיתנו לה ר' בכתובתה ל' בכתובתה יש לפרש דליהוי מתנ' זו כשאר תנאי כתובה לענין שלא תגבה אותו מנה אלא אם תרצה לגבו' כתובתה אבל אם תרצה להיו' נזונת לא תטול המנה מעכשיו כאלו היא מתנה וגם להיו' כדין מתנה לגבו' ממטלטלים או מן הזבורית הרדב"ז כ"י סי' תפ"ב ועיין שם סי' תנ"ה: (תקסח) צואת ש"מ דקי"ל עמד חוזר היינו אפי' אם כתב בצואה בזה הל' ואפי' אתרפא לגמרי ואחים כמה ימים תהא צואתי זאת קיימת אין בדבריו כלום. מהרא"ש סי' קס"ה מדברי הריב"ש בשם הרשב"א ז"ל

(תקסט) צואת ש"מ שהיה נותן מנה לפ' ואמר ראובן שהיה שם אני ברצונך אזכה בעדו היה מקום להסתפק קצת בל' זה שאמ"ל אני ברצונך אזכה בל' שאלה אם רצונו שיזכה בעדו וכל שלא ראינו שהשיבו לאמר זכה בעדי אפי' שתק שתיקה בכה"ג לאו כלום הוא כדאמרי' בקדושין אם יהיבנא לך מקדש' לי לאו כלום הוא וכתב הרשב"א דאפי' א"ל מעיקרא איהי הב לי כל שאמר לה בל' שאלה צריך שתשיב הן מקדשנא לך ויש לדון דל' אני ברצונך אזכה לאו ל' שאלה הוא אלא אגמורי קא מגמר ליה כי הוא היה מסדר לו כל הדברים ומזהירו שלא יבא לידי טעו' וצד זה נראה טפי שאם הי' ל' שאלה לא היל"ל אני ברצונ' כו' אלא רצונך שאזכה אבל ממ"ש אני ברצונך ר"ל מעתה ומעכשיו אזכ' בעדו ומראה לו הדרך שיזכה אותו פ' ויהא בטוח ומאחר ששטר המתנה עדיין לא היה בידו שהיו קורין בו ואח"כ נתנו בידו ע"ד שיזכה בו נתנו מהרימ"ט ח"מ סי' מ"ז ו דס"ז ע"ב

(תקע) צואה במתנה או הקדש שכתוב בה הריני מקדיש כל נכסי אשר ביד פ' לשון ביד פי' לאו דוקא