קהלת יעקב - ב שכה

כסהו הב' חייב ומפ' בגמרא וראשון מאימת נפטר ח"א משהניחו משתמש וח"א משמסר לו דליו ולא הוצרכה משנתינו לפ' פטורו של ראשון אלא מכלל שנאמר הב' חייב למדנו שהראשון פטור דה"ק הב' הוא החייב ושם האריך דהל' מסופק דמשמע הכי ומשמע הכי והמוציא מחבירו ע"ה. והוכיח שם עוד מל' הכתו' יהי' חייב דמשמע שיהי' החיוב אז מה שלא היה קודם לכן דבתחל' היה החיוב על שלשתם ואז יהי' הוא החייב ועוד ל' הכתו' אותו החבר אשר ישאר יהי' חייב להשלים כו' שאין צריך לומר אותו החבר אלא למעט אותו ולא לאחרים ומנא תימרא דהיכא דבדידי' מיירי וכתיב אותו למעוטי אחריני אתא דדרשי' בפ"ק דשבועות ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה אות' נושא עון ואין אחר נושא עון וכן בפ"ק דיומא דרשינן והוציא אותה שלא יוציא אחרת עמה וכן בכמה דוכתין ומנא תימרא דאיכא הפרש בין חייב ליהי' חייב מדתניא בפרק השולח גט זה לא יועיל לא יתיר כו' יהא חרס יהא כחרס דבריו קיימין חרס הוא כחרס הוא ל"א כלום ועוד דרשינן בפ"ק דזבחים מקוה מים יהי' טהור הוייתו ע"י טהרה משום דק"ל דלא הו"ל למכתב יהי' אלא מקוה מים טהור דיהי' משמע להבא להכי דרשו שתהא הוייתו ע"י טהרה ועוד אמרו בהגדה יהיו שבע שני רעב ל' תפלה הוא שלא יהיו אלא שבע עש"ב

(תקלג) פרעון כתב בס' לקט הקמח בשם תשו' הרב ט"ז ז"ל בראובן שיתחיי' ונתקשר בשבוע' לשמעון ב"ח לפרוע לו הי' זהובים שחייב לו ביום פ' וא"ל אם לא אפרעם לך אתן קנס לצדקה י"ז והנה ביום המועד לתשלומין לא קיים את כל דבריו ופרע, לו רק הז' מהן וכשתבעו ממנו הקנס השיב שלא נתחייב אלא באם לא יפרע כלל אבל מאחר שפרע מקצתו נפטר הורה הרב פנים לכאורה לחייבו בכל הקנס דהא התקשרותו היה קאי ע"כ החוב כההיא דנשבע לפרוע לזמן והגיע הזמן בשבת דחייב ליתן משכון שזה כל החוב וסוף דבר הוכיח והעלה דלא דמי האי דינא לההיא דשבת דבא דרך חיוב שאמר אפרע לך חוב זה אבל הכא שהלשון היה ל' שלילה אם לא אפרע לך הי"ז אתן קנס י"ז מצי לפרש דבריו ולומר דמאחר שהקנס היה כך כנגד חובו דהיינו שי"ז זהובים היה חייב לו וי"ז נתחייב לקנס שכונתו היתה שכפי מה שיחסר מהפרעון יהיה חיוב הקנס שיחול עליו לכן אינו חייב לשלם אלא חצי הקנס או כפי הערך שהפחית מלשלם אבל אם אמר שבועה שאפרע לך מנה ביום פ' ואם אעבור אתן קנס מנה ולא נתן רק המקצת אז חייב בכל הקנס דהא השבועה היתה על הפרעון כל החוב ע"כ. וכ' בתשו' הרדב"ז סי' ס' בשם הרא"ה ז"ל מי שנשבע לפרוע לחברו סך ידוע ואינו יכול לפרוע כולו ויכול לפרוע מקצתו חייב הוא לפרוע אותו מקצת דעל כולה ועל מקצתה משתבע כיון דאיכא הנאה במקצתה והרדב"ז הביא ראיה מההיא דפ' שבועת שתים דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו כיון שאכל ממנה כזית חייב ומשמע דחייב על כל כזית וכזית ממנ' אף ה"נ חלה השבוע' ע"כ פרוט' ופרוט' מהסך וע' בתשו' הרב בצלאל סל"ה בזה

(תקלד) פטירה כתב מהרשד"ם ח"ה סי' מ"א דנותן מתנה שכת' בשטר שאם יפטר אז יהי' מתנה הוי מתנ' ש"מ והאשה גובה כתובת' ממנה ע"ש

אות צ (תקלה) צואה שכתו' בה ומעתה ומעכשיו יהיו נתוני' להם במתנ' גמור' ובסוטה כתוב כל הנז"ל ציותה מחמת מיתה. כתב מהריב"ל ח"א סי' ס"א שהיא קיימת כיון דבתחלה ובסוף כתו' בה צוה מחמת מיתה ומה גם כשאתה יכול לקיים את דברי הצוואה שלא יהי' סותרו' זא"ז שמה שאמר מעתה ומעכשיו יהיו נתוני' להם במתנה לא היתה כונתה לחזור ממתנת מצוה מחמת מיתה ולתת מתנת שריא אלא כונתה היתה לענין שלא תוכל לחזור לעשות צואה אחרת וכמ"ש מוהר"ם ז"ל שכשדברי השטר הם סותרות זל"ז יש לנו ליישבם ואפי' במשמעות רחוק ולא נאמר דנלך אחר התחתון ע"כ ורבינו בכנה"ג סי' רנ"א כתב דמהרשד"ם סי' רס"א ושי"ו ושל"ח חלוק עליו וכתב דצואה זו בטלה מטעם דכתוב בה מעתה ומעכשיו דהוי מתנת בריא דצריכה קנין ולא קנו מידו ע"ש. והראד"ב סי' ר"א הסכים לדברי מהרשד"ם וכתב וכ"ש אם כתוב לכתחלה מצוה מח"מ ולבסו' כתו' מעכשיו והרב משפט צדק ח"א סי' י"ו כתב דאפי' לדעת מהרשד"ם ז"ל דהויא בטל' אם בתחלה כתו' שציוה מח"מ ובאמצע כתוב מעכשיו ולבסוף כתוב שציוה מח"מ הצואה קיימת. ומהרש"ח ז"ל סי' ל"ד כתב דאפי' לדעת מהריב"ל אם כתוב בצואה ומעכשיו תוכל היא לעשות כחפצה ורצונה ואינ' לא ימח' ביד' מן יומא דנא ולעולם הויא מתנת בריא ואם לא קנו בקנין לא קנה המקבל. ומהראנ"ח בח"ב סוף סימן צ"א כתב דהיכא שכל ל' הצוא' מוכ' דנותן לאח"מ ואיכ' לפרושי דמהיו' קאי לאכיל' הפירו' הצואה קיימת ע"ש ועיין בזה בס' בני משה סי' ד': (תקלו) צואה שאין מפורש בה כד קציר ורמי אערס' וגם אין מפורש בה כד מהלך על רגלוהי בשוקא דהוי ספקא אם היא מתנת ש"מ או מתנת בריא דקי"ל דעל המקבל להביא ראיה. כתב הרב בני חיי סרנ"א בשם תשו' כ"י הר"ב כנה"ג ז"ל דאף למה שכתבו מהרשד"ם בי"ד סימן קע"ב שאם כתוב בה בעין יפה וגוף בריא ודאי מתנת בריא הוא ומהר"ם מפדואה סי' נ"ב שאם כתוב בצואה בהדיא כעובדי בריא לכ"ע מתנת בריא היא דלא כתבו כן שדין מתנת בריא יש לה אלא כשהם חלוקי' אם היה בריא או ש"מ וא"א להתברר ע"י עדים אז אמרינן דאם כתו' לשונו' אלו ודאי שמתנת בריא היתה אבל אם ידעינן בבירור שהיה ש"מ אפי' שיכתוב בה לשונות המורים שהיה בריא מילי דכדי נינהו כיון שאנו רואים שמתנת ש"מ היתה לולי אם גילה דעתו שאפי' נתון בהיותו ש"מ רוצה שיהיה לו דין מתנת בריא ואפי' תימא שדעת הרבני' הנז' הוא אפי' שידעי' שהיה ש"מ היינו דוקא בנדון דידהו אבל מי שאמר שהוא נותן במתנה גמורה אינו סותר למ"ש שהיא ש"מ דאפשר לפרש במתנה גמורה שר"ל שנותן לו באמת ואינו נותן דרך שחוק והתול ע"כ וכן ראינו בהרבה שטרי צואת ש"מ כותבין מתנה גמו' ועיין במשאת משה ח"מ סי' א'

(תקלז) צואה שכתוב בה בחיים ובמות דמסקנ' דגמ' בפי' דהוי מתנ' מצוה מח"מ ואינה צריכה קנין דעת מהריב"ל בח"א סימן ס"א דלא שאני לן בין אומר בחיים ובמות לאומר במות ובחיים ובכולהו דייני' להו כמתנ' ש"מ והרב תורת אמת סימן מ"ב לא ברירא ליה הך מילתא דאיכא למימר בשלמא באומר בחיים ובמו' איכא למימר דהאי דקאמר בחיים סימנא בעלמא דחיי וכמ"ש רשב"ם ומחיים לאו דוקא אלא סימן טוב לפי שהזכי' מיתתו שלא רצה לפתו' פיו לשטן כלומ' המקו' יצילני מחולי זה ולא אמו' כו' משמע דדוקא אם אמר בתחלה תי' בחיים אמרי' לסימנא נקטיה אבל אם אמר תחלה תיבת במות ואחר כך ובחיים נימא דהוי כאמו' לאח"מ ומעכשיו דהוי כמתנת בריא ודאי דלא שאני בין אומר מעכשיו ולא"מ לאומר לאח"מ ומעכשיו ושוב צדד שם הרב ז"ל דיש פנים לומר בהפך עש"ב ושם נסתפק הרב אם האומר בחיים ולאח"מ אם הוי כאומר בחיים ובמות דהוי מתנה מחמת מיתה או דילמא כיון שאמר תיבת ולאח"מ דדמי לאומר מהיום ולאח"מ דהויא לכ"ע מתנת בריא ובסוף דבריו עלה בהסכמה דלא שאני לן בין אומר מחיים ולאח"מ לאומר בחיים ובמות עש"ב. ועיין בכנה"ג סימן רנ"א אות ג' ובסמ"ע סי' רנ"א נראה דחולק על מהרא"ש ז"ל