קהלת יעקב - ב שכ

אנו דנין בו כענין אוסר נכסיו שש"מ שצוה על נכסיו אומד דעתא הוא שאינו מתכוין באומרו נכסי בעודן נכסי שא"כ בטלת דבריו לגמרי עד שיאמר אני ממנה אפטרו' על נכסי אלו ועוד דהא קי"ל דמתנת ש"מ אינה עד לאחר מיתה וא"כ האומר נכסי לך לא אמר ולא כלום שבשעה שחלה המתנה כבר יצאו הנכסים מכלל נכסי הנותן ונמצאו דבריו בטלים לגמרי אלא דלענין מצוה מחמת מיתה או ש"מ אחר האומדנא אנו הולכים בהן מקיימים דבריה' בכל שאנו רואים שהיה בדעתם לומר בכל כיוצא בדברים אלו ע"כ ועיין בתשו' נאמן שמואל סימן קי"ג דקע"ד א' בזה. ועיין בתשו' מהרימ"ט ח"מ סס"י ן' שכתב דש"מ דהיה מצוה מחמת מיתה ואמר נכסי אסורי' לבני אסורי' אף לאחר מיתה דכיון דמצוה מח"מ היה הו"ל כאלו אמר בחייו ובמותו ששנינו בהגוזל עצי' האומר לבנו קונם אי אתה נהנה משלי אם מת ירשנו בחייו ובמותו אם מת לא ירשנו ע"ש וחזי הוית להרב עדות ביעקב סימן צ"ח שכתב על מתני' דהאומר לחבירו קונם לביתך שאיני נכנס מת או שמכרן לאחרים מותר כו' כתב ז"ל מכאן נ"ל ללמוד בבריא או ש"מ שאמר נכסי נתוני' או מכורי' לך שאם מת או מכרן לאחרים בל' המועיל הרי אין במכירתו הראשונה כלום דהא תיכף שמת או שמכרן יצאו הנכסים מכלל ממונו דומיא דמתני' דביתך שאיני נכנס דמת או שמכרן ה"ז מותר ה"נ אין המכירה או המתנה קיימת גם לאחר שמת אא"כ אמר בל' המועיל כגון נכסים אלו אני נותן או מוכר לך דומיא דסיפא ומה שנמצא בש"ס ל' זה דנכסי או שדי מכורה לך כו' ואעפ"כ אמרי' דקנ' לאחר מיתה צ"ל דהאי דמהני היינו כשאמר ל' המועיל כגון שדי זו נכסי אלו כו' ע"כ והאדם יראה לעינים כי כל דבריו הפך תשו' הרשב"א, הנ"ל והוא תפס דעת השואל שם וכבר נדחו דבריו ואם במכר אנו דנין כן א"כ בטלת כל מכר שבעולם ונעלת דלת הלקוחות עד שיאמר המוכר נכסים אלו דוקא ודעת שפתיו של הרשב"א ברור מללו דבמתנת ש"מ אין אנו דנין בו כענין אוסר נכסיו כנ"ל

(תצד) נאמנות סתם הכתו' בשט"ח דעת הרשב"א דמהני ל' זה להיות נאמן אף על הפרעון כמו שהביא מרן בשמו סי' ע"א מחו' ד' על שטר פקדון שהי' כתוב בו והאמינוהו בעיקר המעות נאמנות שלימה כב' עדים כשרים והשיב מה שאמרו שאין בכלל ל' נאמנות פרעון כדין אמרו לפי שלא האמינהו אלא בעיקר המעות המופקדים שאלו האמינוהו אפי' על פרעון ליכתוב נאמנו' סתם ומאי בעיקר המעו' דקאמר ע"כ ומ"ש הרשב"א סי' תתקצ"א דשטר שכתוב בו תהא נאמן עלי בכל ענייני שטר זה שאין הנאמנות אלא בענין השטר ממש כגון מנה שכתוב כאן רבית היא או אמנה היו דברינו וכיוצא לא לענין הפרעון שיהא נאמן לומר לא נפרעתי ע"כ דמשמע דסתם ל' נאמנות המוזכר בשטרות לא קאי אפרעון והוא הפך למ"ש בתשו' הנ"ל שכ' דאם היה כתוב נאמנות סתם הוה אמרי' דאף על הפרעון האמינו הא לק"מ דודאי בל' נאמנות סתם קאי אף על הפרעון ושאני הכא דכתו' בו תהא נאמן בכל ענייני שטר זה כו' דל' ענין שטר מגרעות נתן דאין הפרעון מענין השטר דאין זה מגופו אלא עיקרו על החוב אי פרוע אי לא אבל שטר אמנה ורבית היינו ענין השטר וע' בתשו' ל"ר סי' י"ב ובת"א סע"ד כנה"ג סע"א. וכ' הריב"ש ז"ל סס"י קס"ט דל' נאמנות בכתובה בפי' בין ממנו בין מיורשיו כמו שרגילים לכתוב בכתובות אם מסה האשה בלא שבועה לא אמרי' אהא אין אדם מש"ל ואע"ג דאפסיקא הלכתא בפ' הכותב כאבא שאול שאין נאמנות מועיל לעקור תקנת חכמים שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה היינו בסתם כגון נקי נדר ונקי שבועה אבל אם אומר בפי' בין ממני בין מיורשי מועיל דתנאי שבממון הוא וכן דעת הרמב"ם ואפי' לדעת אותם הפוסקים שאון נאמנות מועיל לעקור תקנת חכמים ואפי' התקנה כן בפי' מ"מ זהו כשהאשה בחיים ובאה ליפרע מנכסי יתומים אבל כשעתה אין יורשיה מפטירין ולא דיינינן להו בדינם דרב ושמואל דאין אדם מש"ל דכיון דדיינ' דעבד כר"א עבד הכא שישנ' נאמנו' עבדי' לכתחלה כר"א דכיון דמדינא מהני נאמנו' אלא דרבנן עשו חיזוק לדבריהם שלא לעקור תקנת' כתנאי הכא לא דייני' ליה בב' קולי קילא דאבא שאול וקולא דרב ושמואל כדאמרי' עלה התם הבו דלא לוסיף עלה וכ"כ בעל המאור

(תצה) נתתי כתב הטח"מ סי' ס' דהוי פלוגתא דרבוותא דלהרי"ף ז"ל הוי ל' הקנאה ואם היו מעות אין מטבע נקנה בחליפין ולהראב"ד נתתי הוי ל' הודאה ולא הקנאה והר"ב כנה"ג תמה על הראב"ד מההיא דפ' השולח האומר נתתי שדי לפ' הרי היא שלו אר"י וכולן בשטר כו' ובודאי מפני שהוא ל"מ להבא והוי הקנאה צריך שטר דאילו בהודאה בלא שטר נמי קנה וכמ"ש שם הר"ן ואפי' תימא דל' נתתי יש במשמעות ב' לשונות להבא ולשעבר וכמ"ש הריטב"א בתשו' הביאה כאן הב"י ז"ל ל"ק על הרי"ף דאוקי ממונא בחזקת מרי' דיד בע"ה על התחתונ' ותי' דההיא דהשולח מיירי במגלה דעתו שרוצה ליתן עכשיו ואומ' לשונות אלו ולזה לא קנה אלא בשטר אבל ל' נתתי סתם הודאה משמע וע"ש לענין הלכה ובסי' ר"ן הגה"ט אות ב' ובתשו' הרב יחיאל באסאן ז"ל ספ"ג וע' בזה בס' פרח מ"א סמ"ז ובס' בני יעקב דק"א ע"א וכ' הר"ב כנה"ג דאם כתו' בשטר יד בעל השטר על העליונה אפי' להרי"ף דל' נתתי הודאה משמע וע' בס' כרם שלמה סי' ס"ז בענין זה

אות

(תצו) סוף כ' הר"ש הלוי ז"ל ח"מ סי' י"ג וי"ד על הנשבע לפרוע לחבירו לסוף ניסן ולעולם אייר ב' ימים עלה שם בהסכמה שאין הלוה יכול לדחותו עד יום א' של חדש שהוא יום ב' של ר"ח אלא יפרענו ביום כ"ט עד הלילה שהוא נק' באמת סוף ניסן. ושם נתבאר דסוף היינו יום כ"ט ולא קודם והרב ט"ז בח"מ סי' ע"ג עלה ונסתפק בדין ראובן שקבע זמן פריעת ב"ח בחנוכה ונשבע ע"ז אם יש לכופו שישלם ביום הרא' של חנוכה כדין מי שנשבע לפרוע בר"ח אדר שחייב לפרוע ביום א' של ר"ח כמ"ש בח"מ סי' ע"ג והעלה שם דלא דמי דין זה לזה דהכא כל ח' ימי חנוכה כיומא אריכתא נינהו דהא כולהו חד עניינא הוי משא"כ בר"ח אדר כי אין עניינם שוה דהא יום א' של ר"ח שייך לתשלום הח' שעבר ויום הב' הוא התחלת החדש הבא ולפיכך מפני חומר שבועה אפי' שהיה הדבר ספק ראוי להחמיר עליו אבל הכא דאפי' תימא נשבע יש מקום לומר שאין זה עובר על שבועתו אם יפרע ביום אחרון של חנוכה דהוי כמו סוף היום מאחר דחד עניינא הוא אין לכופו שישלם אלא עד יום האחרון ומה גם שכתב סתם זמן הפרעון בחנוכה ע"כ

(תצו) סילוק כתב המבי"ט בח"ב סי' י"ז וקל"ז ש"מ שאמר אני מסלק סילוק גמור כל יורש בי' פרחי' לא הוי כאומר לא ירש פ' דלא אמר כלום ע"כ וצ"ע על דבריו ממ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סי' רפ"א סי"א ע"ש דמשמע מדברי הרשב"א דאף ל' סילוק הוי כמו לא ירש ע"כ

(תצח) סילוק כתב הרא"ש בכלל י"ג סי' ך' דלשון סילוק לא מהני למי שכבר זכה בדבר דאמרי' פ"ה דכריתות דף כ"ד מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מבוטלת היא תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום והכי נמי ללשון סילוק דלא מהני דהתם פרכי' עליה דר"ל דקאמר הנותן מתנה