קהלת יעקב - ב שטו

קנין וכענין שנאמר כסף השדה קח ממני מהרימ"ט א"ה סי' מ' דף נ"ב ב': (תלט) מחאה צריכים העידי מחאה לכתוב המחאה בל' שליחו' פלוני העידנו על עצמו לכתוב עליו שמיחה אבל אם כתבו שמענו לפ' שמיחה לא הוי עדות ומפיהם ולא מפי כתבם מהרימ"ט ח"מ סי' ע"ט בשם הנ"י ז"ל

(תלט) מודה כתוב בשטר שיש בו נזירות ל' מודה אני או הריני מודה וחתום עליו אפי' למאן דמקל וס"ל דחתימה לא הוי כביטוי כיון שכתב בל' הריני מודה לכ"ע הוי כביטוי שהרי הוא הודה בעצמו שקבל נ"ש ושויא נפשיה חתיכה דאיסור' ואע"פ שהעדי' כולן היו פסולין תשו' מקור ברוך סי' כ"ח

(תמ) מסירה ראובן שציוה לומר שיפרישו מנכסיו כו"כ וימסרו אותם ביד בנותיו שמהם יהיו מחוייבות לתת כו"כ לכל א' מג' נכדיו בכניסתם לחופה כו' נראה שהן ב' מתנות הא' לבנותיו שסך המעות הנז' לא יתנו בכל אותו הזמן הרב ההוא והם נתונים להם ואחר זה חייב אותן ואמר שיהיו מחוייבים לתת כו' נראה פשוט דאין כאן שום ל' מלשונות ההקנאה וזכות לא לבנות ולא לנכדיו דלשון מסרו אותם ביד בנותיו אינו ל' מתנה גם לנכדיו אין כאן שום ל' הקנאה כדי שיקנו נכדיו דלא אמרו אלא באומר יטול יחזיק יקנה וכדומה אבל שיחייב הוא יורשיו שיתנו ודאי דלא מהני דאע"פ דבאומר תנו מהני היינו לפי שפירוש תנו לו מנה הוא תנו לפי שאני נותנו לו וחלה המתנ' מעכשיו אבל ל' שיהיו מחוייבות לתת כו"כ אין זה ל' מתנה שהוא אינו נותן כלום ואם באומר לאפטרו' שמינה שיזכה לבנות בניו או שיחזיק בעדן הנשאר מנכסיו כתב הרב ב"י ח"מ ס"ס רנ"ב בשם הריטב"א ז"ל שאין זכייתן בזה אלא מדין מצוה לקיים דברי המת ואף אין זה אלא כמשליש ביד שליש כו' ע"כ א"כ איך נאמר שאם אמר שימסרו מעות לפ' והוא יהיה מחוייב לתת מהם כו"כ שיהא ל' מתנה. תשו' בית שלמה ח"מ סי' ל"ו עש"ב

(תמא) נפקד שאמר למפקיד כשהפקיד אצלו השליכהו ארצה ואקחהו מן הארץ ויחשב אצלי כמציאה כי ירא אנכי שיאבד ממני בדרך והרי זה מחלוקת יש ס' בל' זה אם הכונה לומר שיחשב אצלו כמגביה מציאה מן השוק שקנאה כלומר שלא יתחייב בשמירתה ואפי' פשע בה לא יהיה לו דין ודברים עמו וכמ"ש המרדכי ז"ל מתשו' מהר"ם ס"פ האומנים דהיכא דבשעת קבלת הפקדון או המשכון אמר איני מקבל עלי אחריותו דמשמע שלא באחריות מכל וכל דאפי' בפשיעה נמי כדאית' התם ושדי ביה הרב נרגא בתשו' מהר"ם ועלה בהסכמה דל' השליכהו ארצה ויחשב אצלי כמציאה לאו כמגביה מציאה מן השוק שקנאה קאמ' שהרי א"ל כי ירא אנכי שיאבד ממני בדרך וה"ז מחלוקת. ל' זה משמע שלא היה דואג אלא על גניבה ואבידה דלא בעי למיתי לדינ' ודיינא וזהו המחלוקת אלא כמציאה תחשב לו להתחייב בשמירתה כשומר אבידה אנא דלא מחייב שבועה ואפי' אם נניח דל' זה כאומר הנח לפניך או הא ביתא קמך לא אמרו דהנח לפניך או ביתא קמך דנא הוי שומר אלא כשמניח הפקדון על דעת שישאר שם ומעולם לא נעשה שומר עליו אבל בדבר שנמסר על דעת להוליכו בידו לעיר אחרת ודאי בההיא שעתא דאגבהה דין שומר יש לו. וראיתי שנהגו העולם רוב מקבלי פקדונות שנמנעים מלקבל מיד המפקיד ואומרים השליכהו ארצה כדי להפטר ויצא להם ממ"ש הנח לפניך כו' ומסרבי ממילתא למילתא שעושים כן אף בפקדונות הנתונים להם להוליכן לא"י שסופן להיות שומרים עליהם והרי כתב הרא"ש בתשובה הביאה הטור סי' רצ"ה בראובן שא"ל לשמעון הולך לי עמך מנעלים אלו וא"ל הניחה על החמור ולא קבלם בידו ונאבדו המנעלים והשיב מה שאמרו הא ביתא קמך שאפי' שומר חנם אינו זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר אבל שמעון שנתרצה להוליך המנטלים עמו פשיטא שקבל עליו, שמירה כשומר חנם שאם לא ישמרם בדרך יאבדו ע"כ אלא דאהניא להו לבל יתחייבו שבועה תשו' מהרימ"ט ח"מ סי' קי"ו ועיין במהרא"ש סי' קמ"ד

(תמב) נזירות שמשון. מצאתי בתשו' הרדב"ז כ"י סי' תקל"ג ז"ל עוד דקדקתי בעד וראיתי שאינו לא במקרא ולא בד"א ושאלתי אותו על העדות ואמר לי דאמר נזיר שמשום במ"ם כי אינו יודע כלל בין שמשון לשמשום והיה לפני א' מן החכמים ורצה להתיר מטעם שלא אמר שמשון ואני אמרתי לו כי לא יגרע מכנויים וכנויי נדרים כנדרים ושוב דקדקתי וראיתי כי יפה אמר דלא אמרו כנויי נ"כ אלא במקום שמפסידים הל' ומכניסים הדבר בדבר אחר אזלינן שם אחר הכנוי אבל במקומות אלו אין קורין לשמשון שמשום אין עדותו כלום וע"ש עוד טעמים אחרים לפוסלו ומצאתיו בתשו' הנדפסות סי' מ"ב. ועוד מצאתי שם בתשו' כ"י סי' רנ"ג שכתב בדין פלוגתא דרבוותא בשבועה בל' נדר ונדר בל' שבועה די"א דלא הוי כלום וי"א דהוו נדר ושבועה דלא גרע מידות ז"ל והאידנא כבר נהגו להוציא נדר בל"ש ושבועה בל"נ וקי"ל בנדרים הלך אחר ל' בני אדם הילכך בכל גוונא הוי נדר ואפי' שאר המפרשים ז"ל יודו בזה לפי שכבר נהגו ע"כ ודבריו צ"ע. ועיין במשפטי שמואל ס"ס ז' ועוד מצאתי לו בתשו' כ"י סימן תס"ז על הסכמה שעשו שלא ילמדו בעליה הזאת נראה דאם שינוה דחדשו דבר ובנו עוד עליה או מיעטו ממנה מותרי' ללמוד בה עוד לו בתשו' הנדפסו' מחדש סי' ער"ב על מי שנשבע לפרוע לחבירו בחדש חשון אם חייב לפרוע קודם שיכנס ר"ח שהוא סוף חשון או דילמא אינו חייב ע"ס יום ר"ח הראשון נראה דבשבועות הולכים אחר ל' בני אדם ור"ח כסליו קרו ליה ולא סוף חשון הילכך חייב לקיים שבועתו קודם שיכנס ר"ח. וכ"כ הריטב"א והר"ן על ענין כתי' שטרות שכותבין בר"ת פ' ואין כותבים ע"ש ח' שעבר כלל ואם כתב כן הוי שטר מוקדם ופסול ואפי' לכתוב ביום ל' דבשטרות ובנדרים הלך אחר לב"א ור"ח פ' קרו ליה. ואני כתבתי בתשו' שנכון לכתוב לכתחילה יום ל' לח' פ' שהוא ר"ח פ' להסתלק מן הספק דשטר מאוחר דאע"ג דשטר מאוחר כשר מ"מ לכתחלה צריך לכתוב כהוגן אבל מלתא דפשיטא דר"ת כסליו קרו ליה כו' ומ"מ מסתברא לי שאם א"ל שבועה שאפרע לך קודם שיכנס ח' כסליו אם פרע לו ביום ר"ח הראשון אינו עובר שעדיין לא נכנס כסליו הכי הוה מסתברא לי אלא שמלשון הר"ן לא משמע הכי והחושש לחומר השבועה תע"ב ע"כ

(תמג) נאמנות הכתוב בשטר וכתב האמינו בלתי שום נאמנות שבועה קלה וחמורה עדיין יכול להשביעו אחר הפרעון או ע"י גלגול עד שיכתוב לעולם מהרא"ה סי' רט"ו

(תמד) נדר אמר אעלה לא"י ולא הזכיר ל' נדר נראה דתליא בפלוגתא הרא"ש והר"ן ז"ל בההיא דפ"ק דנדרים האומר אשנה פ' זה דלהר"ן ור"י אינו נדר עד שיאמר בל' נדר או שבועה בפ' ולהרא"ש הוי נדר דהוי כצדקה דאמרי' בפ"ק דר"ה בפיך זו צדקה עיין בתשו' הר"מ מפדואה סי' ע"ב

(תמה) נדר אם הדיר חבירו מהנאתו נראה דשרי לדבר עליו לשלטון וכיוצא מהדברי' אשר מועיל בהם הדבור לקרב תועלת או להרחיק הנזק ולא דמיא לההיא דקדושין דע"מ שאדבר עליך לשלטון דאי לאו דהו"ל מלוה הויא מקודש' דבנדרים הלך אחר ל' בנ"א ואין אדם קורא לגורם הנאה הנאה הרדב"ז ז"ל כ"י סו' תרכ"ג

(תמו) נזירות אין חילוק בל' בין אומ' הריני לוקח נ"ש לאומ' הריני מקבל נ"ש הריב"ל ח"א כלל ו' מ"ב: