קהלת יעקב - ב שט

שייך כאן טענת השטא' משום דלא גרע מדין ערב שהרי ראובן כשאמר לשמעון אם תרצה אני אטול קנין בעבורך הכונה היא לומר אני אתחייב בעבורך וכששמעון השיב לו טול ודאי שכונתו לומר לך התחייב עצמך בעבורי וחייב ואע"ג דקי"ל דבעינן שיאמר הלוה לערב ערבני ושלם היינו בהלואה אבל בנ"ד דהדין אינו בהלואה רק בענין חזקת בתים א"כ כיון שא"ל טול קנין בעבורי כו' פשיטא דאין לך ערבני ושלם גדול מזה ואפי' אם פרע ראובן מה שחייבו הברורי' שלא מדעת שמעון מ"מ חייב לפרוע ע"ש

(שפז) לשון ערב כשאמר תן מנה לפ' ולא אמר ואתחייב לך וכשנתן המנה א"ל המלוה הרי את מתחייב בדין ערב כתב מהרא"ש סי' קע"ו דיש ללמוד מדין קדושין שנחלקו התוס' והרשב"א ז"ל כההיא דאמרי' בפ"ק דקדושין תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב דלדעת התו' אפי' לא אמרה ואקדש אני לך ובשעת הנתינה לפ' אמר לה הרי את מקודשת לי סגי ולדעת הרשב"א בחידו' כל שלא אמרה היא ואקדש אני לך א"מ דהוי כמו תנם לאבא ולאבי' ולעני ונקטי' מהא לדיני ממונות בדין ערב הנז'

(שפח) לשון שטר שכתב ראובן שהי' חייב לחתנו סך מה מנדוניית בתו שהכניסה לו וכתב בשטר לחתנו ברצון נפשי מכרתי לו בתים כו"כ בנדוניית בתי כו' ומתה האש' בלי זרע של קיימא וראובן אביה מחזיק בבתים וא"ל לא אתן לך הבתי' רק מעות חלק ירושתך כפי תקנת ההשבון וחתנו טוען שיהיו חולקים בשוה הבתים כתב מהרימ"ט בא"ה סי' מ"ו שאם היה לשון המכירה סתם בעבור חובו הי' בדין לומר שזכה בהם הבעל ומחזי' מחצית המעו' אבל מאחר שלשון המכירה הוא מכרנו לו הבתים בעבור נדוניית בתנו רצו להכניסם במקום הנדוני' שיהא לבתם זכות בהם כדין הנדוניא שלא ימכור בהם שבח בית אביה ולאחר מיתה ג"כ חולקים אמנם אם היה הדבר שנתחייב הבעל לעשות לה מה שחסר מנכסי נדונייתה אז יצדק הל' הכתו' שמכרנו לו הבתים בנדוניית' כלו' חלף נדוניי' שישלים לה ומאחר שנתחייב להשלים נעשו דמי' אצלו וזכה במקחו וא"ל השלי' הרי הוא חב בדמיה' ע"כ

(שסט) לשון הכתוב בכתובה ונשבע שלא יגרשנה ושלא ישא אשה אחרת בחייה כ"א ברשות ב"ד. כתב מהריב"ל ח"ב סכ"ב שנסתפק אם היא נותנת רשות אי צריך ג"כ רשות ב"ד. ולא אפשר למימר דתרתי בעינן רשות' ורשות ב"ד ה"ק שלא ישא אשה אחרת אפי' ברשותה אם לא ברשות ב"ר ואה"נ דבעינן תרתי רשותה ורשות ב"ד דמהיכא תיתי למימר דתרתי בעינן כיון דלא נתפרש ואיברא דמצינן למימר דבחדא מינייהו סגי או ברשותה או ברשות ב"ד אע"ג דלא נתפרש משום דאיכא למימר דלא חשו לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דלתקנת האשה נשבע שלא ישא כו' והיא אומרת אי אפשי בתקנה זו שומעים לה אבל למימר דתרתי בעינן לאו מילתא היא כיון דלא נתפרש ובודאי דברשות ב"ד לחוד סגי ואם כתוב סתם שלא ישא כו' ולא תלו הדבר בב"ד בכה"ג אין לב"ד עסק בזה

(שץ) לשון שכותבים בכתובו' ואם פחתו פחתו לו כו'. כתב מהרימ"ט א"ה סי' ג' דכונ' הל' היינו כשנפחתו המלבושים מחמת הערך של הזמן אבל אין הכונה על מה שנפחת מחמת שבעריכת הנדוני' שנוהגים להעריכה בסך רב יותר משוויה כדאמרינן בפרק מציאת האשה וחלק שם על מרן ז"ל עש"ב ובסי' ה' כתב בלשון הכתובה דנהגו בק"ק טוליטו' שהביא הטור אה"ע סי' קי"א וז"ל אבל ממון נדונייתה ומה שהכניסה לו כו' ומת בעלה יחזור כלו בעינו לה לבדה כו' ע"כ דיש מי שרוצה לפרש לשון בעינו שהוא בעינו כמו שהיה אפי' בלוי וכן אם נאבד איזה דבר מהכתובה מה שיהיה דוקא בעין יחזור לה ולא ישלימו מה שחסר. ויש מי שרצה לפרש דבעינו ר"ל דכותיה ודוגמתו כלומר כשומא ששעלוהו בנשואין כמו לא יגרע מצדיק עינו והרב שם דחה דבריהם ופי' שהכונ' לפ' שכתוב בתקנ' דאין לה לגבות כתובתה אלא ממחצית מה שהניח על זה פירשו שנכסי נדוניי' כשהם בעין אינן בכלל זה שלא תאמר הואיל והוא חייב באחריותם וברשותיה קיימי כנכסי הבעל חשיבי ולא תגבה אלא ממחציתם לכך הוזקקו לפרש שאין נכסי נדוניא בכלל זה אלא נוטלתן כמו שהן עכשיו בעינם בשומא עש"ב

(שצא) לשון צואה ראובן שכתב לבתו בית פ' ליך ואחריך ליורשים היוצאים מגופך ונשאת ומתה כו' כתב מהרש"ך ח"ב סי' קל"ה דאע"ג דקי"ל דהיכא דא"ל, ליך ואחריך לפ' בעודה פנויה ונשאת דבעל לוקח הוי ואין לאחרוך במקום בעל כלום בל' צואה הנז' א"א למימר הכי דכיון דכתב המצוה שתהא הבית לבתו ואחריה ליורשים היוצאים מגופה וא"א שיהיו לה יורשים נולדים מגופה אם לא תנשא לבעל ואם באשה הזאת כשתנשא לבעל מיד זכה הבעל בנכסיה כדין בעל בנכסי אשתו לוקח הוי איך היה אפשר לראובן אביה להתנות שיזכו אחריה יורשים הנולדים מגופה כיון שקדמה להם זכיות הבעל בנכסים אלא ע"כ נראין הדברים שכונת ראובן בצואתו גלויה לכל שהי' לסלק הבעל מהיות זוכה בבית. וכתב שם עוד על הכותב נכסי לך ואחריך לעצמי או ליורשי דיש מפרשים דלא אמרו דאין לב' מה ששייר א' אלא באומר ואחריך לפ' אבל אמר ואחריך לעצמי או ליורשי דאין הא' יכול למכור ודחה דבריהם והעלה דאף האומר ואחריך לעצמי הדין כך דהראשון יכול למכור ע"ש

(שצב) לשון כתובה שכתוב בה אם תמות ותניח זרע כתב בתשו' הר"ם גאלאנטי סימן ק"ב דאם הניחה ולד שנגמרו סימניו וחי אחריה דמקרי זרע דאם כתוב בכתובה דאם תניח זרע יהיה הכל לבעלה זכה הבעל אבל אם כתוב זש"ק לא הוי זרע עד ל' יום. ועיין בתשו' מהרא"ש סי' י"ט כתב בל' כתובה שכתוב בה שאם תמות וישאר ממנה זש"ק שיחיה בחייה ואחר פטירתה ל' יום כו' שפירשו רובא דרבוותא ז"ל מהריב"ל וסיעת דרחמוהי ז"ל שכונת ל' זה שצריך שיחיה הולד ל"י אחר פטירת אמו והיא תמה דאיך מוכיח לשון זה כן ואדרבא נראה שהלשון מוכיח בהפך דאי איתא דבעיא שיחיה הל"י שלמים אחר פטירת אמו אפי' שיהיה הולד גדול א"כ למה הזכירו שיחיה בחייה והרי לא הי"ל לכתוב רק שיחיה אחר פטירתה ל"י ואדרבא לשון זה מוכיח להפך שכיון שיחיה הולד בחיי האם ואחר פטירתה בב' הזמנים האלו ל"י ואפי' שיחיה בחיי האם כ"ט יום ואחר הפטירה יום א' סגי אלא שבסוף דבריו כתב דכיון דכל רבוותא כתבו שהל' מוכיח כן אין ספק שהם הבינו האמת והביא דברי התוס' ז"ל שכתבו דקמאי הוו בקיאי טפי וידעי בטיב הלשון ע"ש

(שצג) לשון שטר שכירו' שכתוב בו ונשבע השוכר שלא להריק הבית בתוך הזמן של יב"ח ואפי' אם יריק הוא נתחייב לפרוע לו השכירו' ובתוך הזמן נפל מריבה ביניהם והקפיד המשכיר כנגדו וא"ל תריק לי הבית נשאל מהרימ"ט בח"מ סימן קי"ו דאם לשון זה שא"ל תריק לי הבית הוי לשון מחילה ונפטר השוכר משבועתו ומדמי השכירו' ועלה בהסכמה דאין בל' הזה פיטור הממון דה"ק הרק ואת פורע וכההיא דאמרינן בפרק הזורק זרוק לי חובי והפטר פטור ופרש"י אבל זרוק לי חובי סתמא זרוק ושומרו קאמר ע"כ אלמא לא מפני שא"ל זרוק לי חובי וע"פ זרקו פטרו מחיובו וה"נ כי א"ל תריק לי הבית לא פטרו בפי' מחיוב השכירו', וע"ש עוד ב' טעמים טובים ונכוחים: