קהלת יעקב - ב שז

שכתבו כולנו הבאים על החתום לא גרע בהכי וחיליה מההיא דכתובות דאר"ז ג' שישבו לקיים את השטר ומת א' מהם צריך לכתוב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי וכתבו התוס' וחד ליתוהי פ' צריך לכתוב וחד ליתוהי כיון שכתב במותב ג' אבל אם לא כתב וח"ל כשר תדע דהאמ' ואי כתיב ביה שטרא דנא נפק לקדמנא בי דינא דח"ל תו לא צריך והיינו בדלא כתב וחד ליתוהי מדפריך כו' ש"מ דחשש התלמוד היה שלא חתמו כל המקיימים שלא יטעו לומר שלא היה המעשה אלא ע"י החותמים לבדם וכל שיש בו משמעות שהיו המקיימים יותר כגון שכתבו במותב ג' או בי דינא לא חיישינן ואע"פ שלא חתמו בו כ"א ב' שהב' אומרים שהיו במותב ג' כשנעשה המעשה ונאמנים הם בכך וה"ה בנ"ד דודאי כיון שמבואר מדבריהם שההסכמה נעשית ע"י כולם אע"פ שלא חתמו כ"א ב' סגי בהני לברור שנעשית ע"י כולם ואע"פ שכתבו כולנו הבאים על החתום לא גרע בהכי דה"נ נראה לגבי השטר דאפי' כתבו בו ב"ד דח"ל לא גרע בהכי עכת"ד

(שסט) לשון צוואת ש"מ שאמר סלע זו לצדקה וסלע זו ונשתתק. כתב מהרד"ך ז"ל בשם הרדב"ז כ"י סימן תכ"ו דאע"ג דהוי בעיא בגמ' פ"ק דנדרים וסלקא בתיקו וכיון דאיסורא הוא אזלינן לחומרא ויש יד לצדקה וסלע זה נמי לצדקה קאמר ולפי דעת הפוסקים אין זה אלא לענין שיחול עליו שם צדקה ולא יהנה ממנו אבל אין כח ביד עניים להוציא ממנו דס' ממון עניים לא מקרי ס' איסורא לענין להוציא ממנו בע"כ מיהו בצוואת ש"מ אין ס' כלל דכיון דהוא ש"מ לא צריך הוצאה דאם ימות א"צ עוד הוצאה אלא ודאי וסלע זה לצדקה נמי קאמר ותו דבשלמא היכא דהיה יכול להשלים דבורו ולא השלים י"ל כיון דלא קאמר נמי לצדקה להוצאה בעלמא קאמר אבל ש"מ דאשתק ודאי דלצדקה קאמר והא דלא קאמר נמי משו' דאשתיק ותו כיון דהולך לבית עולמו מקיים בנפשיה והלך לפני' צדקך והוו ידים מוכיחות טובא הילכך מוציאין מן היורשים גם הסלע הב' ונותנים לצדקה ואם עמד יפרש

(שט) לשון המקדיש שאמר הרי הוא שהולך לדרכו ומתירא פן יקרנו מות בדרך הזה הוו עלי עדים שהוא מקדיש כו"כ ומת אחר הגיעו למחוז חפצו. כתב הרשב"א סימן תרנ"ו ז"ל אני חוכך בעיקר ההקדש הזה לפי שזה אמר שהיה מתיירא שמא ימות בדרך הזה ובל' הזה יש בה שני פנים הראשון שמא מתיירא שמא ימות בדרך הזה קודם שובו למקום שיצא משם ואפי' מת בעירו מחוז חפצו שנסע ללכת שם הוא רוצה בקיומו של הקדש ויש בל' הזה מהלך ובל' הכתוב ושמרני בדרך הזה שהוא מתנה בכל אותו מהלך עד שובו לבית אביו או שתהי' כונתו בדרך הזה קודם הגיעו למחוז חפצו שיצא ללכת שמה וא"כ כיון שלא מת עד שהגיע לעירו מחוז חפצו אע"פ שמת נתבטל תנאו שהרי לא מת בדרך ומ"מ הדברים נראים שאם הית' כוונת המקדיש ללכת לעירו שהיתה תכלית כונתו כשיצא ולא הי' דעתו לחזור אין בל' אלא בדרך הזה שהוא הולך קודם הגיעו לעירו שדאחר הגיעו לעירו ומת שם לא אמר. אבל אם היה הולך ודעתו לחזור לאותו מקום שיצא ומת בעירו ולא שב לאותו מקום שיצא ממנו הקדשו הקדש ואם הדבר ס' אם היה דעתו לחזור אם לא הולכים בו להקל אצל היורש ע"ש

(שעא) לשון שטר מחילה שנעשה לאיש א' לפוטרו ממס מקרקע שוה ש' אריות ונתייקר ושוה ת'. כ' הרשב"א סי' תתקס"ז דיש בל' הזה ס' אם הכונה כל ששוה ש' דוקא בשעת הקניי' אף אם יעלה אח"כ או שיהיה שוה לעולם סך זה ויד בעל השטר על התחתונה וחייב על השאר

(שעב) לשון שטר שהתנה הבעל לאשתו שאם תמות ותניח זרע ממנו שיתן לבנה מבעלה הראשון סך כך ומתה בלי זרע יש להסתפק בוי"ו ותניח זרע ממנו אי היינו תנאי אם תניח זרע ממנו שיזכה בן אשתו בסך או הכונה אפי' תניח זרע ממנו לא יקופח מתנתו מבן אשתו וא"כ עכשיו נמי שלא הניחה זרע ממנו זוכה בן אשתו במתנתו והוי ס' ויד בעל השטר על התחתונה מצאתי בכ"י הרב כמהר"ד הכהן ז"ל

(שעג) לשון עכו"ם מל"ת שאמר מצאתי את פ' מת על שפת הים כו'. כתב מהרימ"ט א"ה סימן ל"ג שיש מקום לפקפק בל' הזה אם נמצא בשפת הים בתוך המים או בשפת הים ביבשה והוא לא ראה אימתי פלטו הים ודילמא אשתהי ואמרי' אי אשתהי מתפח תפח והעלה דל' על שפת הים ביבשה משמע כדכתיב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים כמ"ש באגדה רמז לשרו של ים והקיאם ליבשה כו' ועוד מדאמרי' שזכו לקבורה ובנוסח התפלה יסדו רז"ל שירה חדשה שבחו גאולים על שפת הים וגבי ים שלמה כתי' ושפתו כמעשה שפת כוס וכתיב נמי ועל הנחל יעלה על שפתו כו' והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה ועיין פ"מ ח"א דף רכ"א ובתשו' מיוחסות להרמב"ן סי' קפ"ח ובמהרש"ך ח"א סי' קפ"ג והרב בצלאל סי' כ"א והר"ם די בוטון סי' א' והר"ם אלישקאר סי' כ"ה דנ"א והריב"ש סי' שע"ט ועיין ברא"ם ח"א סי' ל"ו דמ"ג וסי' ט"ל ומהריב"ל ח"א סי' א' לשם כתב ובנדון אחר נסתפקתי בל' עדות שכתוב שמצאו את הנטבע על חוף הים אם משמע בתוך המים דכתיב והוא לחוף אניות שנ"ל שחוף הוא ל' חופף והוא המקום שהספינה גוששת וחופפת שם ואפשר ג"כ שגם היבשה הסמוכה לה נקרא חוף ע"ש ששם חופפת הספינות ובל' לעז לה אויריה דילה מאר משמע הכי אלא דלפי מה שסח העד בתוך דבריו כי היה ביום הקרח הנורא והשלג היה כאמתים ע"פ כל הארץ הדבר מוכיח שהוא נמצא במקום שגלי הים שוטפים שאל"כ היל"ל שמצאו בתוך השלג ע"כ

(שעד) לשון עכו"ם מסל"ת יש חילוק בין אומר פלוני נהרג לאומר ראיתיו הרוג דבאומר פ' נהרג יש לחשוש דאמר כן ע"פ בת קול אבל באומר ראיתיו נהרג ליכא למיחש להא פ"מ ח"ב דנ"ה ועיין בהרימ"ט ח"א סי' נ"ד. ובתשו' מהרי"א סי' שצ"ה חילוק בעכו"ם מל"ת לאומר נהרג. ובין אומר פ' הנהרג ע"ש וכתב מהריב"ל ח"ג ד"ז שיש להסתפק במ"ש העכו"ם שאחר שעה יצא מהכפר וראהו נופל מת ולא אמר הרוג ולישנא דנופל מת לא משמע מת ממש וגם ברגע קטן שימות הוי מילתא דלא שכיח

(שעה) לשון שטר שכתוב בו שיתן לפ' כו"כ זהובים כתב הרשד"ם ח"מ סי' שס"ו דיתנו דוקא ממטבע זהב וכסף ולא ממטבע אחר וכן אם כתוב כו"כ מעות דיתן מעות ולא דבר אחר אע"ג דבעלמא שוה כסף ככסף ואם הל' הכתוב בשטר הוא זהובים שוה כל זהוב כך לבנים אז יתנו מכך לבנים ואפי' אם עלו ע"ש ועיין בסי' תכ"ב שכתב דשוה כסף ככסף וכל שכן כסף דהוי כשוה כסף

(שעו) לשון הכחשה. כתב הרשד"ם אה"ע סי' ל"א דבקדושין לא בעינן שיאמר העד המכחיש את חבירו בל' לא כי אלא אפי' הא' אמר ביום שני והב' אמר ביום ה' אע"ג דלא אמר בל' לא כי אלא ביום ה' דהוי הכחשה אבל בדיני ממונות לא הוי הכחשה אלא עד שיאמר בל' לא כי ע"ש שהכריח הדבר מדברי הרמב"ם ז"ל ושם בסי' ל"ז כתב שאם עד א' אמר פ' היה עמי והא' אמר שרבים היו שם דכל שלא אמר בל' שלילה שלא היה שם אלא איש א' עמו לא הויא הכחשה דדילמא אותו זכר והגיד ומאחרים שלא זכר לא הגיד לא הן ולא לאו ואין זה הכחשה דאין לנו לבדות הכחשה עד שנרא' אותו בבירור. ושם כ' דאם (אמר) ע"א אמר שהאיש והאשה היו בוור"אנדאדו והא' אמר שהית' בבית דלא הויא הכחשה מדתנן בפ' כיצד צולין