קהלת יעקב - ב רצה

כ' בפר' דאנן סהדי שלא תלתא השבועה אלא בבד"ח שהם היות' מפורסמים שבמרינ' ואע"פ שבנדון ההוא ג"כ נתינת הרשות היא תלויה בענין הדין שהיה תולה השבועה בנתינת הרשות שירשו כשהדין נותן כך כמ"ש הר' שם ואפ"ה לא אמרי' שכל ב"ד הבקיאים ב"ד ההוא ראויים לזה אלא על הב"ד היותר מפורסם קא מכווני כ"ש הכא שהמגרש אומר ג"כ שיעשו פשרה שאין כל הבתי דינים שוין בזה ויש בזה מה שאין בזה מהראנ"ח ח"ב סי' כ"ע ועיין במהרשד"ם אה"ע סי' קצ"ה: (ש) לשון המגרש על תנאי אם לא יבא לזמן פלוני. כתב א מהריב"ל ח"א דח"ן שצריך שיאמר בל' הזה אם לא אבא יהא גט ואם אבא לא יהא גט שהרצון בגט זמן הוא שיהיה גט שאם באולי יתאחר שלא תשאר עגונה כ"כ זמן ומה שאנו רוצים חשוב הן כמ"ש התוס' בקידושין פ' האומר ד"ה הנקי ע"ש

(שא) לשון מהיום ולאחר מיתה דמספ"ל בגמרא אי תנאה הוי או חזרה הוי כתב הר"ב תורת אמת סי' ל"ז על תשו' הרא"ש שכתב על שטר שליחות גט שכתוב בו מינהו פ' לפ' שליח להולכה ואח"כ כת' ופ' זה מינה עוד שליח בזה הגט לסופר וא"ל תן בעדי הגט הנז' מידך לפ' הנז' ותיכף שיגיע מידך לידו תהא מגורשת ממני כו' כת' שם בסוף התשו' ואפי' נאמ' דע"ה היה דלא ידע שאין הבעל עושה שליח לקבלה נ"ל דאין לתלות בחזרה ויש לנו לומר ליפות כחה נתכוון אם תועיל שליחו' הקבלה שתתגרש ואם לאו ישאר שליחו' ההולכה במקומו ע"כ ותמהו עליו דהא אמרינן בפרק מי שאחזו מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דמספ"ל לרבנן אי תנאה הוי אי חזרה הוי א"כ היכי כת' הרא"ש דיש לנו לתלות דליפות כחה נתכוון הול"ל דהויא ס' מגורשת משום ספקא אי נתכוון לחזרה אי נתכוון ליפות כחה ותי' הרב הנז' דשאני ההיא דמהיום ולאח"מ דחזינן ביה דמכוין לגרוע כח האשה שהרי מתחלה אמר מהיום ואח"כ מגרע כחה ואומר לאחר מיתה א"כ אין כאן מקום לומר ליפות כחה נתכוון שהרי מהיום עדיף מלאחר מיתה א"כ לפיכך יש מקום ס' ולומר תנאי הוי או חזרה הוי אמנם בנדון הרא"ש דחזינן דדעתיה בסוף דבריו ליפות כחה שהרי מתחילה אמר שליח הולכה ולבסוף מיפה כחה דאפי' בקבלה ואע"ג דכפי הדין לא מצי לממני שליח קבלה ונתבטל השליחות ונגרע כחה מכל וכל מ"מ הוא טועה בדין וסובר דמהני וא"כ כונתו ליפות כחה א"כ להכי אמרי' דאי לא מהני לקבלה ליהוי להולכה שהרי כל כונתו ליפות כחה א"כ ג"כ אנו ניפה כחה בכל האפשר אמנם בההיא דמהיום ולאחר מיתה הוא להפך כמדובר. וחידש הרב ז"ל שם כפי חילוק זה דין חדש דאפי' בההיא דמהיום ולאח"מ אם אמר בהפך לאחר מיתה ומהיום דאמרינן ביה דליפות כחה נתכוון וליכא בהא ספק' אי הנאה הוי אי חזרה הוי ע"כ

(שב) לשון הגט שנכתב בל' עדים בפעח"מ פ' פ"ב תריך ופטר ית פב"פ או כגון שכתב אני פב"פ פטרית ושבקית ותרוכית ית פ' דהות אנתתי מקדמת דנא כו' כתב הרדב"ז ז"ל סי' רכ"ב פסול והולד ממזר דבעינן קרא כדכתיב וכתב לה ס' כריתות ונתן בידה דמשמע דספר הכורת צריך שיתן בידה ולא ס' הודאה ולא ס' העדאת עדים דהני לראיה בעלמא נינהו ונמצא שלא גירש' בספר אלא בדברים שא"ל ואנן ס' בעינן ושיוכיח מתוך הס' דבו מתגרשת הילכך לכ"ע בעינן שיכתוב לה ס' שמדבר בעצמו עמה לנכח ואם כתב לה א' מהלשונות הנז' הגט פסול ועיין למהרימ"ט בא"ה סימן ו' שכתב בפשיטות ז"ל ומאן לימא לן שאם כתב בגט שלא לנכח שהוא פסול כגון שיכתוב ופטרית ושבקית אנתתי פ' די תיהוי רשאה ושלטאה בנפשה ודין דיהוי לה מינאי ע"כ ובתשו' מהר"י בי רב סי' מ"ז ומ"ח בענין זה

(שג) לשון הגט הרי את מותרת לכל אדם. כ' בתשו' תמים דעים סימן קכ"ט בשם הרמב"ן ז"ל דאע"פ שכותבים למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין. עכ"ז צריך לכתוב ל' זה הרי את מותרת לכל אדם משום דלהתנסבא משמע שלא התירה אלא בנשואין אבל לא בזנות

(דש) לשון עדי קידושי שהעידו איך קראם המקדש בעת וזמן שנתן לארוסתו פ' ך' לבנים ואמר להם הוו עלי עדים שנתתי' בתורת קידושים והיא קבלתם מיד ראובן כתב מהרש"ך ח"ג סי' ל"ג דמתוך ל' עדות זה יש להוכיח דהויא שתיקותא דלבתר מתן מעות ואינו כלום. ורבינו הרב כנה"ג בא"ה סי' כ"ח כתב ע"ז וז"ל אני מגמגם בזה שמה שהוכיח מפני הלשון שהעידו העדים בעת וזמן שנתן לארוסתו ולא אמרו שנותן לארוסתו אין כ"כ הכרח דמלת נתן אפשר לפרש' שנתן כבר ואפשר לפרשה שנתן בעת הקידושין ומה גם בנדון זה שהעדים מעידים על הזמן שצודק ל' שנתן על אותו זמן שנתן וכן מה שהוכיח מהל' שהעידו העדים הוו עלי עדים שנתתים בתורת קדושין ולא אמר שאני נותן לה גם בזה אין הכרח כ"כ שמצינו בכתובה נתתי עבר במקום עתיד נתתי כסף השדה קח ממני וגם נתתי ממנה לך בן ומה גם בנדון הזה שמעידים העדים והיא קבלם מיד ראובן שנראה מזה הלשון שבפניהם נתן המעות והיא קבלתם. והנה הרב מהרש"ך רצה להנצל מזה ואמר שמלת נתתי בל' לעז שפירושה קי לידי מורה בלי שום ספק שאמר הדברים האלה לאחר מתן מעות. ודבריו יתכנו אם היינו יודעים בבירור שהלשון הזה אמר המקדש הא ודאי פשיטא שאין לנו ספק בזה ובודאי דהיה לאחר מ"מ כמ"ש הרב ז"ל אבל ס' שלו שהמקדש אמר קי לידו בל' לעז וכך העידו העדים אלא שבל' קבלת העדות בא מלת נתתי במקום שאני נותן ולא יהי' אלא ס' יש לנו להחמיר משום חומרת א"א

(שה) לשון קידושין שאמר המקדש לאבי הנערה אני נותן לך זה הטבעת לשם קידושין עבור בתך. כתב מהרשד"ם סי' י"א דמלבד גריעותא דלא אמר לי איכא גריעותא אחריתי דלא הוה נמי הוכחא מי הוה המתקדשת דכיון שא"ל עבור בתך אפשר שר"ל אני נותן לך טבעת זו שאני עושה אותך שליח ממני וזה שאני עושה הוא בעבור בתך ע"כ ומשם למד הרב פ"מ ח"א כ"ח על ל' המקדש שאמר לאבי הקטנה תיבה זו קידושי' בעד בתך ולא אמר לשם בתך שאפשר לפרש דבריו קח תיבה זו בעד בתך שתהיה שליח לקבלת קידושי' לאשה אחרת שמנתך שליח קבלה אני נותן אותה לך וזה שאני עושה הוא בעד בתך כלומר בעבור בתך והרב ז"ל שדי נרגא בזה וכתב דהא תינח אם שמעון זה המקדש היה אומר דבריו בל' הקדש והיה אומר בל' זה בעד בתך היה מקום לדון כך אבל, בנ"ד שאמר בל' לעז סי לה רישביראש פור קדושין פארה טו אינ"ה טי לה דארי כמו שמעידים העדים שאמר בפי' פארה טו איג"ה ולא אמר פור טו איג"ה אלא שהסופר העתיק הענין בלה"ק ובהעתק' העתיק בעד בתך שלקח הכונה ופי' בעד בתך ר"ל בעד בתך שאני מקדשה. ונדון הרשד"ם ז"ל הוה בריר ליה דאמר המקדש בל' לעז קידושים פור טו איג"ה ולא פארה טו איג"ה ע"כ ועיין ברבינו הרב כנה"ג סימן כ"ז אות ס"ז בב"י כתב בשם ס' מגן אברהם דבאב המקדש בתו בוגרת יותר ל' משובח הוא לומר קידושים פארה טו איג"ה מלומר פור טו אינ"ה ובאב המקדש בתו קטנה כתב בשם מהרש"ך ח"ג סי' ל"ט שכתב דל' טומה אישטו פור קידושין די טו איג"ה אי פור טו איג"ה לישנ' מעליא הוא אבל פארה טו איג"ה ל' מגומגם הוא ע"כ והוא הפך מ"ש הרב פ"מ ז"ל

(שו) לשון קדושין למקדש אפי' אם היא קטנה או נערה