קהלת יעקב - ב רפז

ומדקאמ' לכתובתה משמע דעם כפל שיכתוב לה הבעל קאמר דליהוי ת' זוז אבל הכא דצריך לפרש למזונות יש לחלק. ועיין בטור ח"מ סי' רנ"ב בדין אם אמר ר' זוז לפ' בנדונייתה אין להם לתת עד שתנשא כו' אבל האומר תנו ר' זוז לפ' לנדונייתה חייבים לתת לה מעכשיו כו' ומ"ש הרב כנה"ג שם בהגהת ב"י אות ס"ח בשם הלבוש דההפרש בין ב' דינים אלו הוא באומר בנדונייתה לאומר לנדונייתה וכת' וכל זה איננו שוה לי ע"ש ולע"ד נראה דטעם הרב הלבוש ז"ל בזה הוא דתפש כתי' הב' של תוס' דהיכא דצריך לפ' למזונות יש לחלק בין למזונו' לבמזונו' והכי נמי י"ל בין לנדונייתה לבנדונייתה שיש חילוק ג"כ לשיתן מיד וק"ל ועיין מ"ש באות היו"ד חילוק בין אומר לפרוע לזמן פ' לאומר לפרוע בזמן פ' ע"ש ובהר"ב פ"מ ח"א סי' ה'

(רנז) לפניו או לפני פניו בלשון השטרות כ' מהראנ"ח ח"א סימן כ"ח דכל לשון מסופק אי קאי לפניו או אלפני פניו יש לדונו טפי אלפניו למאי דסליק מיניה דומיא דמ"ש האחרונים ז"ל בסידור הגיטין במי שיש לו שם חניכא שכותבים הכנוי סמוך לשם עצמו כגון פ' המכונה פ' בן פ' ולא יכתוב פב"פ המכונה פ' דא"כ היה משמע דהכנוי קאי ע"ש אביו הקרוב אליו ובק"ק דיומא דף י' מספקא ליה לתלמודא בהא דכתיב היא העיר הגדולה אי קאי ארסן או אנינוה וכתבו התוס' שם תימא כיון דמספ"ל ארסן או אנינוה כ"ש דאיכא לספוקי בכלח דמיניה סליק ותי' משום דכתיב היא העיר הגדולה ע"ש ש"מ שהפי' היותר מבורר לפרש הלשון לפניו למאי דסליק מיניה וכן נרא' מתשו' הרשב"א שכת' הב"י ח"מ סי' מ"ט מחודש ט' על ב' יוסף ן' שמעון הדרים בעיר א' ויצא שט"ח על יוסף בן ש' ואביו של א' מהם כבר מת בשעת הלואה וכתוב בשטר זה הל' אני יוסף ב"ש נר"ו לויתי מפ' מנה והשיב שכל שהל' כן יש לחוש שמא הערים לכתוב כן כדי לפטור א"ע ולחייב את חבירו שעדיין אביו חי ואפי' עדים חתומים בו לא אמרינן בכה"ג אכולא מלתא קא מסהדי כדאמרי' פ"ב דכתובו' אבל אם היה כתוב בשטר אמר לנו יוסף ב"ש נר"ו לויתי מפ' מנה נר' דהוי סי' ע"כ. והב"י כח' ול"נ דלא הוי סי' דהא אפשר דנר"ו לא קאי אלא ליוסף לא לאביו ע"כ הרי דלדעת הרשב"א ז"ל הפי' היותר ברור לפרש נר"ו לפניו למאי דסליק מיניה. ובתשו' סי' מ' כת' שם בסוף התשו' ז"ל ומ"מ אשכחן נמי במקומות הרבה דקאמר תלמודא אהייא ומוקי לה ארישא גם הרואה יראה בתוס' פ"ק דיומא גבי ח"י כהנים ששימשו בבית ראשון שכתבו דמאי דקאמר קרא יאושע בן יהוצדק הכהן הגדול איאושע קאי דיהוצדק לאו כ"ג הוה והביאו ראי' מדכתי' דוד בן ישי מלך ישראל דמלך קאי לדוד ולא אישי הקרוב אליו ולפי זה צדקו דברי מהרי"ק שחלק על הרשב"א ז"ל ע"ש ובתשו' סי' מ"א. ולע"ד אין מכל אלה ראיה חותכת לדברי הרשב"א דיש לבעל הדין לחלוק ולומר דלשון תורה לחוד ולשון הדיוט לחוד. ולי ההדיוט נ"ל ראיה לדברי הרשב"א מההיא דפ' הכותב דפ"ג דאמרינן התם אבעיא להו פירי פירות דוקא או עד עולם דוקא ואם ת"ל תרוייהו דוקא תרתי למ"ל צריכא דאי כתב עד עולם ה"א ע"ע אפירות קאי ואי כתב פ"פ ה"א דוקא פ"פ אבל פירי דפ"פ לא צריכא כו' ואי כדברי מרן הב"י השתא נמי דכתב פ"פ ע"ע נימא דעד עולם אפירו' דוקא קאי ולא אפ"פ דיד בעל השטר על התחתו' אלא לאו ש"מ דבל' הדיוט נמי הפי' היות' מבורר לפרש למאי דסליק מיניה אפירי פירותיהן. ועוד כתב מהראנ"ח ז"ל שם בסי' כ"ח דכל זה דוקא היכא דהל' לא מצי קאי אתרוייהו אלא אלפניו או אלפני פניו דוקא וכל כה"ג אמרינן ודאי דלא קאי אלא אדסליק מיניה ולא אלפני פניו כמ"ש הרשב"א אבל היכא דאיכא למימר דהאי אתרוייהו מאן לימא לן דלא קאי אלא אדסליק מיני' ולא אלפני פניו ובפ"ק דחגיגה עליה דקרא דויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים בעי רבא היכא קאמר ויעלו עולות כבשים ויזבחו זבחים פרים או דילמא אידי ואידי פרים למאי נ"מ לפסוקי טעמי וסלקא בתיק"ו וכתבו התו' דל"ד לה' פסוקי' שאין להם הכרע ולא אזלי' בתר פסוקי טעמי' דהתם ל"מ קאי אתרוייהו ע"כ ופלוגת' דתנאי היא בעלמא אי מקר' נדרש לפניו ולא לפ"פ או נדרש לפניו ולפני פניו ומ"מ אף במצי קאי הל' אתרוייהו אין מי שיאמר שבהכרח קאי אתרוייהו אלא אדרבא לכ"ע קאי אדסליק מיניה. וכ"כ בסי' מ' דע"כ לא נחלקו אלא אי דרשינן לפניו דוקא או לפניו ולפני פניו נמי אבל ליכא למ"ד דמקרא נדרש לפני פניו ולא לפניו דלעולם למדרשיה לפניו עדיף טפי. ועיין בלחם רב סי' ל' בשטר שכתוב בו בכח נח"ש ובכל מיני שבועות וקיימין בעולם הזה ובעה"ב שנסתפק אי קאי בעה"ז ובעה"ב לנח"ש אי לא קאי לנח"ש אלא לענין הקיומין והשבועות לבד וכתב לא מלאני לבי להקל אעפ"י דבשטר אחר כתוב ובכל מיני שבועות וקיומין בעה"ז ובעה"ב כו' ובכח נח"ש דגיל' דעתו דבכח נח"ש לא קאי אעה"ב מ"מ בשטר זה יש לספק ועי' בכנה"ג י"ד סי' רכ"ח ב"י אות שנ"ח. ועוד צ"ע בתשו' מהרש"ך ח"ב סי' צ' שכתב בפשיטות דל' מעכשיו חוזר לפניו ולפני פניו וע"ש ח"ב סי' ב'. וראיתי בתשו' המבי"ט ז"ל ח"ג סי' קס"ו שכתב על שטר מתנה שכתוב שציוה הש"מ שיתנו מנכסיו לבתו חלק א' מנכסיו באופן זה הר' פרחים מיד והשאר יהיה שמור לנדוניית בת בתו הנז' וכל הנז' יהיה בתנאי שהר' יעקב תתנו ידור יחד עם בניו כו' כתב הרב ז"ל כי מה שכתוב וכל הנז' יהיה בתנאי כי הר"י חתנו ידור כו' אינו חוזר על מתנת חלק של אשתו אלא על מה שזיכה לחתנו בר' פרחים ונשואי בנותיו מפני הדירה עם בניו הילכך אף אם הר"י חתנו לא רצה לדור יחד עם בניו לא הפסידה אשתו חלק מתנתו ע"כ. ותשו' הרשב"א מסייעתו דמפרשים לישנא למאי דסליק מיניה. ומהר"ש הלוי ח"מ סי' כ"ט כתב על צוואת ש"מ שכתוב בה אם יגזור ה' בחיים וירפאהו לבני יעקב יתנו במתנה דוקא השליש מנכסי כו' נסתפק אם מלת דוקא סמוכה ודבוקה לפניו למה שאמר יתנו במתנה דוקא כלומר שמזכה לבנו השליש בתורת מתנה ולא בתורת ירושה או מלת דוקא נדרשת לאחריו וחוזרת לשליש מהנכסים לרמוז שלא יתנו לו אלא השליש דוקא ונפקא מינה טובא לענין דינא דבמתנה יכול להתנות עליה אבל בירושה אינו יכול להתנות עליה שום תנאי כלל דכיון דהתורה זכתה ליורש נראה כמתנה על נכסים שאינן שלו כמ"ש הב"י סימן רמ"ח בשם הר"ן ז"ל והעלה שם מתוך דקדוק ל' השטר דמלת דוקא נדרשת לפניו ור"ל דוקא בתורת מתנה ולא בתורת ירושה וכ"ש דכיון דהלשון הוא מסופק אי קאי הכא או הכא כולהו טצדקי דמצי' למעבד לאוקומי' ממונא בחזקת היורש עבדינן כמ"ש מהרש"ך ח"ב סימן קס"א מדרכי כשאני רואה איזו ספק בצוואה אני מהפך בזכות היורש ע"ש. ומהראנ"ח ח"ב סי' ק"א כת' דכשהלשון של השטר מסופק ואיכא אומדנא לא' מן הצדדים אזלינן בתר אומדנא אע"פ שסתם הלשון הפך האומדנא וה"ה דלית לן למימר דלא נתכוון שלא לעשות כדברי חז"ל ומפקינן לישנא ממשמעותיה ע"ש ראיותיו באורך. והרב כנה"ג בסי' מ"ב כתב דהיכא דלמשמעות א' איכא ב' דוחקי ולמשמעות האחר ליכא אלא חד דוחקא תפוס באותו המשמעות שאין בו אלא דוחק א' ע"ש

(רנח) לפניו כת' בתשו' הרשב"א סימן אלף ורמ"ח מה שנסתפק בגט שכתו' בו לאחר כתי' כל התורף אם לא מתי מחולי זה לא יהא גט ואם מתי יהא גט כו' ומת מחולי אחר והיא באה לפטור את עצמה מהיבם ואומרת שהתנאי בטל מחמת שלא נכפל התנאי במחולי זה כיון שלא הזכיר מחולי