קהלת יעקב - ב רעו

(צ) ישלחו לפ' כת' הרד"ך בית ל' ח"ב דל' ישלחו הוי כאומר תנו עש"ב

(צא) יד כתב הרשב"א בתשו' סי' אלף ר"ז דאף דלשון יד בל' תורה לאו דוקא כמ"ש ונתן בידה ומתגרשת ע"י אביה ושליח קבלה נמי משויא דהוי בכלל ונתן בידה מ"מ לשון תורה לחוד ול' הדיוט לחוד ואם אמר תן גט זה ליד אשתי קפידא הוי ובעינן בידה דוקא וע' בזה במהראנ"ח ח"א סי' צ"ט ובתשו' הרשב"א סי' אלף קנ"ד הביאה מהרימ"ט ח"מ צ"ז

(צב) יוצאי חלציו. כ' מור"ם ח"מ סי' רמ"ז ורע"א לענין צוואה דבכלל ל' יוצאי חלציו זכרים ונקבות כל דלא אמר ליורשין ע"כ

(צג) יחד כ' הריב"ש סקפ"ה ראובן שכ' לבנו ולאשתו בית וכ' דלא יגבו אלא שניהם ביחד ומת הבן יכולה אשתו לגבות כתובתה ממתנה זו דל' יחד שכ' לא בא למעט אם מת הא' אלא שלא יגבה כל א' המחצה

(צד) יחוד כתב הרלנ"ח סימן ז"ך בשם מהר"י בי רב ז"ל דהאוסר ע"ע הנאת תשמיש אשתו דאין יחוד בכלל האיסור ע"ש בסוף הסי'

(צה) יין כ' מהר"ש הלוי בח' א"ח סי' י"ב על מי שנשבע שלא לשתות יין דמותר במי צמוקים הנק' שורביט. ואע"פ שנק' יין לענין ברכה שמברך עליו בפה"ג ואו' עליו קידוש היום משום דשפיר מקרי יין לקדש עליו וחמרא מעליא הוא כמ"ש הריב"ש סימן ט' דיין צמוקים שיצא מהם לחלוחית כשמעצרים אותם דמקדשי' עליו ע"ש עכ"ז אינו נק' יין לענין נדר ושבועה דבנדרים אזלינן בתר ל' בני אדם ובל' בני אדם לא מקרי יין

(צו) יכול כ' הרא"ש כלל פ"א סי' א' על ראובן שנתן ממונו לב' בניו והטיל תנאי במתנתו ע"מ שלא יוכל א' למכור דבר מכל אלו הקרקעות עד שיהיה לקטן ך' שנה ועמד הגדול ומכר קודם שיהיה לקטן ך' שנה. כתב בסוף התשובה דאם היה התנאי כפול או כ' בסוף השטר וקנינא מיניה כחומר כל התנאים העשוים כתחז"ל כמו שרגילין לכתוב בכל שטר שיש בו תנאי הרי התנאי, קיים והמעשה בטל כיון שעבר על תנאו ומכר חזרה המתנ' אצל אביהם וירשו ב' אחים כו' ואע"פ שכתוב בשטר ע"מ שלא יוכל א' מהם למכור ואין כתוב ע"מ שלא ימכור האי ע"מ שלא יוכל למכור כמו ע"מ שלא ימכור הוא מידי דהוה אלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכן לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך שכולן פי' אינך רשאי וה"נ הכא וע"כ אתה צריך לפרש כן ע"מ שלא ימכור ואם ימכור תהא המתנ' בטלה ואינך יכול לפרש ע"מ שלא יוכל למכור ואם ימכור תהא המכר בטל והמתנה קימי דד"ז אין כח בידו להתנו' דאם המתנ' קיימת יעשה בה מה שירצה ע"כ

(צז) יום כתב מרן הב"י בי"ד סימן רכ"ח דף רע"ג ורע"ד בשם תשו' הרשב"א שכתב אם נשבע לפרוע לזמן פ' או להשיא בתו לזמן פ' אף שעבר הזמן חייב עדיין מכח השבועה אבל אם נשבע לעשות הדבר ביום פ' אם עבר אותו יום תו ליכא עליה חיוב שבועה ולוקה על שעבר על שבועתו ע"כ ולכאורה קשה מהבין זו לזו וכתב הרב פ"מ ח"א ס"ס ה' דיש לחלק אם לשון הנשבע בקביעות הזמן היה בלמד לזמן פ' או ליום פ' אז הוא הוכחה שהם ב' דברים וב' חלוקות הא' הוא שבועת הענין מצד עצמו והאחר הוא לקביעות הזמן לזרז הפרעון ואם כן אם קביעות הימן עבר עדיין שבוע' הפרעון מצד עצמו קיימת אבל כשנשבע לפרוע ביום פ' בבי"ת הכל דבר א' ושבועתו אינה אלא על עצומו של יום כי הבי"ת מורה על כך וכן הדין כשנדר ואמר ללכת בשנה זו לא"י ובשנה ההיא הי"ל אונס אם עבר השנה ולא נתקן האונס אף אם נתקן אחר כך כבר נפטר מנדרו כיון שאמר בשנה זו כי הבי"ת של בשנה מורה על עצומו של שנה תהי' עכ"ד וכ"כ הט"ז בי"ד סי' רכ"ח סק"ן ועיין בכנה"ג י"ד סימן הנז' הגה' ב"י או' שכ"ט ועיין בתשו' ס' אמונת שמואל מ"א שכתב על מי שנשבע לקהל לחזור לעירו אחר כלות ששה חדשים והיו סכנ' דרכי' והיה רוצה להפטר שכבר נפטר מהשבועה מהדין ולאו כל כמינייהו להאריך לו הזמן שיעמוד בחיובו העלה שם הרב שלא נפטר מהשבועה ועדיין היא רובצת עליו לפי שמשמעות ל' אחר כלות הששה חדשים הוא כל יום ויום כשיתוקן הדרך הוא אחר כלות ששה חדשים אם לא מפני הסכנה, ובעיקר דברי הרשב"א שכת' דלוקה על שבועתו ק"ל שהרי קי"ל לשאב"מ אין לוקין עליו ובהדיא כתב הרמב"ם ספ"ג מה"ש דאם אמר שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלו דאינו לוקה הואיל ולא עשה מעשה וכעת צל"ע ואין הפנאי מסכים עמי לחפש בספרים. ואפשר לומר דלוקה דקאמר היינו מ"מ וכמ"ש מרן בסי' א' לח"מ ככתוב אצלנו בל' חכמים אות למד בלוקה סי' ב' יע"ש

(צח) ישיב כתב הרד"ך בית י' הבעל שהתנה שאם תמות אשתו בלא בנים שישיב ויחזיר הנכסים לאביה ל' זה אינו ל' המועיל למתנה ע"ש: (צט) יתומים כתב הרא"ש כלל פ"א סי' ו' על מי שאמר יחלקו ב' אחיותי ויתמיהן דזכרים ונקבות בקטנים וגדולים הכל קרויין יתומים דלא מצי' חילוק בל' יתומים שיצאו גדולים מן הכלל אלא שיש מקומות שתקנו חכמים תקנה דלא שייכא בגדולים כגון אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם אבל סתם יתומים משמע בין גדולים בין קטנים וההיא דבעי ר' אחדבוי בפרק הנזיקין יתומים שאמרו גדולים או קטנים אמתני' דאין נפרעי' מנכסי יתומים התם משום דיהיב טעמא למילתיה תקנתא הוא דעבוד רבנן ליתמי לקטנים עבוד לגדולים ל"ע והתם נמי מסיק והלכתא יתומים גדולים ואצ"ל קטנים בין לשבועה בין לזבורית ומצי' יתמי בתלמוד שהוא דוקא גדולי' בב"ב דף קע"ד ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמיה דלודיענהו ליתמי משמע הא אודיענהו ליתמי היו היתומים עומדים בדין עם המלוה או עם הערב אלמא יתומים גדולים נינהו אלא ודאי גדולים וקטנים הכל בכלל יתומים זולתי מקומו' ידועים בתלמוד שמוכיח דמיירי או בגדולים או בקטנים ע"כ. ומרן הב"י ז"ל בסי' רמ"ז כתב דהרשב"א סי' תתקס"ג חולק עליו במה שכתב דזכרים ונקבות בכלל יתמי ע"ש

(ק) יתומה נשאל הר"ש אבואב ז"ל סי' ז"ך לנודר בעת צרה לינשא ליתומה א' אם יצא י"ח לינשא ליתומה שי"ל מעות לנדונייתה או קיים נדרו או לא והשיב כי אף כי בל' תורה כל אלמנה ויתום לא תענון כולל אפי' אלמנתו ויתומיו של מלך וכן לאו דלא תחבול בגד אלמנה הויין בין עניה ובין עשירה. מ"מ בנדרי' הלך אחר ל' בני אדם והנודר בעת צרה שסתם דעתו על עניה לעשות עמה צדקה וחסד כיון שאין לה תובעים וכן משמע להו לאינשי לא טל אות' שיש ספק בידה להנשא לכל מי שתרצה ע"כ ע"ש עור באורך בזה: (קא) ירקות בל' תורה ירקות סתם ירקות גינה ושדה ירקות משמ' אבל בל' אדם ירקו' שדה אינן קוראין סתם כי אם בשם לווי ירקות שדה נדרים דנ"ג ע"א

(קב) ידור פ' בבית דקי"ל דבר שאין בו ממש ולא קנה. כתב בס' דברי ריבות שאם כתב בל' יזכה ידור הרי הוא כל' תנו הבית לדור בו דלישנא יתירה לטפויי אתא ע"ש סי' קי"ט שכתב דכל שנכנס בתוך הבית אחר הצוואה וידע הש"מ הודה ודאי דבית לדור קאמר וכשמת הש"מ כת' מהרשד"ם סי' שכ"ג כיון שהיה דר כבר בבית גוף נתן לו ומהרש"ך ח"א סי' קע"ז חולק על זה: