קהלת יעקב - ב רעג

כתוב בו בין למעלה בין למטה משום מתנה ואמרי' בגמ' דב' שדות לב' ב"א לא מהני ל' מתנה הכתוב בא' מה' לחבירו עד שיערב את שניהם למר כדאית ליה ולמר כדא"ל. ואמאי לא יספיק שיכתבם בו' כמו שמספיק בגט ואע"ג שיהיו ה' שדות לה' ב"א לאו קושיא היא דשאני התם שכ' בפירוש לזה הפך מזה שהא' בל' מתיה ולחבירו בל' ירושה ומה בצע בעירוב הו' שהוא עירוב פרשיות בדבר מפורש שזה הפך זה אבל בגט ובערב אין לך דבר המנגד אלא כי לא פורש ולכן די לנו בערוב הו'. וע' בזה בתשו' נאמן שמואל סי' קי"ג דף קע"ג

(נח) וחזי הוית לרבינו הר"ב כנה"ג בח"מ סע"ג הגב"י אות י"ו כ' ז"ל כ"י שכתוב בו מודה אני איך אני חייב לפ' סך כך מעות לפורעם לזמן פ' בשבועה נסתפק מהרש"ך אם ההודאה קאי על השבועה ולא מצי למי' לא נשבעתי א"ד לא קאי אלא לחיוב ולא לשבו' ומ"ל לא נשבעתי ונר' ברור מתשו' הרב בצלאל ז"ל דקאי ג"כ על השבועה וכ' הרב מ"צ ח"ב סימן ס"ז דלא שבקינן ודאי של הרב בצלאל מפני ספקו של מהרש"ך ז"ל ואני אומר דאם כתיב בכ"י ובשבועה בו' העטף יש מקום לספק אבל אם כתוב בשבועה בלא ו' הדבר ברור דההודאה קאי אף על השבועה ע"כ ולפ"ד הנמקי ז"ל שכתבנו בופ' לענין הערב שחייב הערב בכל אחריות ושעבוד שקבל עליו הלוה למלוה לא מצאתי טעם לספקו של מהרש"ך ז"ל ולסברת הר"ב כנה"ג ז"ל

(נט) ובפ' האיש מקדש דמ"ד ע"א מייתי ההיא דפ' שבועת הפקדון דתני זה הכלל כלל אינו חייב אלא א' פרט חייב על כל או"א דר"מ רי"א שבועה לא לך לא לך לא לך חייב על כל או"א כו' וכתבו התוס' כך גי' הקונטריס לא לך לא לך ופי' דבענין זה הוי פרטא אבל אמר שבועה לא לך ולא לך בוי"ו כללא הוי ואינו חייב אלא א' דוי"ו מוסיף על ענין ראשון. ור"ת גורס איפכא דאדרבא כשאומר ולא לך ולא לך בו' משמע שהוא נשבע לכל א' אבל כשאומר לא לך לא לך בלא ו' כללא הוי ואינו חייב אלא א' ע"כ

(ט) וכללא דמילתא בפלוגתא דתנאי התם הם ד' סברות לר"מ שבועה לא לך לא לך אפי' בלא ו' חייב ע"כ א' דהו"ל כנשבע לכל א' במה שפרט ואמר לא לך לא לך כל א' בפ"ע ולר' יאודה יש חילוק בין אומר לא לך לא לך בלא ו' לאומר בוי"ו לרש"י כדאית ליה ולתוס' כדא"ל. ולר' אלעזר אין חילוק מפני הוי"ו כלל ובעי שיאמר שבוע' באחרונ' אבל אם הזכיר שבוע' תחלה שבוע' לא לך ולא לך שדינן שבועה אכולהו וכללא הוי ולר' שמעון לא שני ליה בין אומר בוי"ו ובין אומר שבוע' באחרונ' דכולהו כללא הוי עד שיאמר שבועה לכל אחד. והרמב"ם פ"ד דנדרים פסק כר' יאודה אבל הרא"ש והטור י"ד בסימן רכ"ט פסק כר"ש. ומהרימ"ט בראשונות סי' ס"ח כתב דאפי' לר"ש דבעי שבועה לכל או"א כל שכלל תחלה ואח"כ פרט והיה די בכלל כי הדר פרט יין ושמן ודבש אף ר"ש מודה דחייב ע"כ או"א יע"ש ועיין בעיקר ענין זה בספר מתנה אפרים הל' שבועות סי' ט'

(סא) ויתור כתב הר"ב פרח מ"א סי' ך' בשטר שכתוב בו וויתר השאר לאלמנה וליתומות כי לא יצדק משמעות ל' ויתור שהוא מוותר כ"א ליתומות שכבר יש להן חלק בקרקע מצד ירושתם ולהכי שייך לומר ל' ויתור שהוא מוותר להן יותר מחלקן אבל לאלמנה שאין לה חלק באותו קרקע כ"א שעבוד כתובתה לבד וכבר אפשר שיסלקוה במטלטלין לא שייך ל' ויתור כ"א מתנה דלא שייך ל' ויתור כ"א למי שיש לו זכות במקצת אותו דבר ומוותרים לו השאר וכדאמרינן בפרק השותפין איוב ותרן בממונו היה מנהגו ש"ע אדם נוטל חצי פרוט' ואיוב ויתרה משלו וכיוצא הרבה בתלמוד ואם המצא המצא ל' ויתור במי שאין לו חלק וזכות במקצת אותו דבר הוא שלפי מיעוט אותו זכות אין ראוי להקפיד עליו ולכך הוזכר ל' ויתור כמ"ש פ"ק דמגילה דריסת הרגל הא לא קפדי בה אינשי א"ר הא מנו ר"א דאמר ויתור אסור במודר הנאה פרש"י ויתור שהיה מוותר לכל אדם ואינו מקפיד עליו הרי שלפי מיעוט קפידתו קרוי ויתור: אות

(סב) זה כתב מהר"ש הלוי ח"מ סס"י ל"א על שטר משכנתא ראובן לשמעון והתנה עמו שלאחר ב' שנים זה יכול לסלק וזה להסתלק ואחר ימים מת הממשכן ובא אחיו ותובע משמעון הבתים מכח התנאי שהיה לאחיו שלאחר ב' שנים יכול זה לסלק וזה להסתלק וטען שמעון כי מה שהתנו אינו אלא עם ראובן הממשכן בלבד ולא עם ב"כ כתב נר' לע"ד דכמו דאמרינן בפ' מי שאחזו דע"ד דלשון לי הוא מיעוט לי ולא ליורשי שממעט היורשים מהתנאי כמו כן לשון זה הוא מענין שמורה זה דוקא ולא אחר וראיה לזה מההיא דקי"ל והביאו הטור ח"מ סי' שי"ב נפל הבית לאחר שהשכירו ואם אמר לו בית זה אני משכיר לך אינו חייב לבנותו א"ל בית סתם חייב לבנותו או יתן לו אחר כו' ש"מ דלשון זה הוא מיעוט ויש לומר זה דוקא ולא אחר הכי נמי אם אמר ראובן יכול לסלק לשמעון לא היה בל' זה מיעוט ליורשים מזה התנאי אבל כיון שכתב זה יכול לסלקו אפשר שהוא מיעוט והכונה לומר זה ולא אחר ואין היורשים בכלל התנאי ע"כ

(סג) זה כתב מרן הכ"מ בה' מכירה פי"ז הל' ז' ז"ל האומר לחבירו מרתף זה של יין כו' חילוף דינים הללו תלוי שאם אמר אדם לחבירו מרתף זה גרע כחו ואפי' היה חומץ דלשון מרתף זה משמע כמות שהוא ואם א"ל מרתף של יין אני מוכר לך למקפה יפה כחו כיון שלא הזכיר זה וא"ל יין למקפה וחייב ליתן לו יין שכולו יפה וראוי לתבשיל ואם א"ל מרתף זה של יין מצד שהזכיר זה הורע כחו ומצד שא"ל יין ופה כחו לכך נותן לו יין הנמכר בחנות ואם א"ל מרתף זה של יין למקפה מצד שהזכיר זה הורע כחו ומצד שא"ל של יין למקפה יפה כחו כאלו א"ל מרתף של יין סתם ונותן לו עשרה קנקנים שהתחיל יינם להשתנו' במאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל ע"כ

(פד) זה בפ"ה דנדרים שאומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס מת או שמכרו לאחר מותר קונם לבית זה שאני נכנס מת או מכרו לאחר אסור וכתב הר"ן וז"ל והוי יודע דכי היכי דבית זה חטור מביתך לענין מכרו לאחר ה"נ ביתך חמור מבית זה לענין נפילה דאם אמר ביתך שאני נכנס ונפל ובנאו אסור ליכנס בו דכל שהוא ביתך משמע ואם אמר בית זה ונפל אעפ"י שחזר ובנאו מותר בו דכיון דנפל אזדא ליה ע"כ והרשב"א בשיטתו לגיטין פ' המביא תניין אהא דאמרינן ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות הקשה דאמאי לא הוי כריתות והא קי"ל דאם מכרן האב או שמת מותר ליכנס בה וכראמרי' בנדרים ותי' דלאו דוקא הך לישנא דע"מ שלא תלכי לבית אביך אלא מיירי באומר לה שלא תלכי לבית זה דאפי' מכרו האב אסורה ליכנס וחזר והקשה דאכתי אפשר דנפל הבית: בחייה והו"ל כריתות ותי' דאעפ"י דנפל הבית לא אמרינן בהא נפל אזדא ליה דהתם גבי שוכר אמרינן נפל אזדא ליה דלדירה שכרו ולא לראות בחרבנו אבל הכא גבי איסור אף בקרקעו אסורה ליכנס דאפי' דריסת הרגל אסר עליה הבית שיהיה הבית שמו שהיה בשעת תנאו או שנפל אח"כ לעולם אסורה שכניסתו קרקע אסר עליה והארץ לעולם עומדת ע"כ ש"מ דהרשב"א פליג עליה דהר"ן ז"ל דלהר"ן בבית זה כיון שנפל אזדא ליה ומותר ליכנס