קהלת יעקב - ב רעא

(מה) דור ד'. מי שציוה שיוצאי חלציו לא יחלקו בממונו כי אם כל ממונו יהא באמצע עד דור ד' י"ל אם דור ד' הוא חוץ מהמצוה או נמנים מהמצוה ונמצא שבדור הג' יכולים להפרד איש מעל אחיו ולחלוק ביניהם כל א' מנת חלקו הנוגע לו עיין במ"ש רש"י ז"ל בפ' דור ד' ובמ"ש הראב"ע

(מו) דיקלא בפרק דייני גזרות דף ק"ט ההוא דא"ל דיקלא לברתא שכיב ושביק תרי פלגי דיקלא יתיב רב אשי וקא ק"ל מי קרו אינשי לתרי פלגי דיקלא דיקלא או"ל א"ל ר"מ הכי אמר אבימי קרו אינשי לתרי פלגי דיקלא דיקלא ופירש רש"י שבק ב' פלגי דיקלא שהיו לו בשותפו' ושאר דקלים הרבה הי' לו והיתומים היו נותנים לה אותם ב' חצאין שיש טורח בהם יותר וקאמר אבימי קרו אינשי לב' פלגי דקלא דקלא הילכך ידה על התחתונה שהנכסים בחזקת יתמי קיימי וזו אינ' באה אלא מכח הצוואה והרא"ש ז"ל כתב בשם י"מ שטה אחרת בזה דודאי אי הו"ל דקלי אחריני פשיטא דבעו למיתב לה דקלא שלמה דבמקום דקלים שלמים פשיטא דלא קרו אינשי לב' פלגי דיקלא דיקלא ולא שייך הכא למימר יד בעל השטר ע"ה. ומיירי כשאין לו שום דקל אלא חצאי דאל ומבעיא ליה מי קרו אינשי לב' פלגי דקלא דקלא ואית לה ב' פלגי דקלא או לא קרו ולית לה מידי ודמי דקלא לא אמר למיהב והרא"ש ז"ל כתב דפי' רש"י עיקר דאי לית ליה אלא הני פלגי דקלא פשיטא דהוה דעתי' אהני ודברי הרמב"ם ז"ל פי"א מה' זכייה נוטים לדברי י"מ שכ' הרא"ש ע"ש

(מז) דבר הבא מן החי נשאל הרב שער אפרים ז"ל סימן ס"ט על ב"ת שנדר לענות נפש שלא לאכול עד משך שנה א' מדבר הבא מן החי אם יש במשמע דבר הבא מן החי דבש דבורים. והעלה בתשו' הרמתה דאף דלכאורה היה נראה שדבש דבורים מקרי דבר הבא מן החי ולאוסרו לזה שנדר סתם עכ"ז הוכיח דלא דמי כלל דבש דבורים לא לחלב ולא לבצים והביא שם פלוגתא דרבוותא והעלה בהסכמה להתיר לו לאכול ולשתות מי דבש הנז' ע"ש

אות

(מח) הילך כ' הרשב"א בח"ב סי' ע"ה דעתי נוטה שאין הילך שאמרו לענין פיטור שבועה אלא במזומן מיד ליתן לו ע"ש ובפרק התקבל מסיק תלמודא בלשון הילך דאפילו לר"ן דאמר דבעל דאמר לשליח הילך ותן לה רצה לחזור יחזור עד שיאמר זכי לה או התקבל לה אם אמר לשליח הילך הוי כאומר זכי לה כשעשאוהו היא שליח לקבלה

(מט) היום כתבו התוס' בב"ק דקי"ג ד"ה נודרין להרגין כו' שהיא של תרומ' כו' בנדרים מפרש דאמר בשפתיו סתם יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומ' ומחשב בלבו היום דאין נאסר אלא אותו היום בלבד ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים משום אונסא שרו ליה הכי מפרש התם ונר' דה"ה שיכול לחשוב בלבו שעה א' או רגע ולא דוקא כל היום כולו ע"ש: (נ) הנחה מתנת ש"מ בלשון הנחה כ' הרשב"א ז"ל בתשו' ח"ב סי' שצ"ב ששאלתם ש"מ שאמר הרי אני מניח לפ' כך מנכסי אם הוא לשון מתנה אם לאו עד שיאמר הריני נותן דבר פשוט הוא זה כי לשון הנחה בש"מ היינו לשון מתנה בין בל' תורה בין בל' חכמים בין בלשון בני אדם דלפי שהוא הולך לבית עולמו שייך במתנותיו לחיים לשון הנחה או לשון עזיבה דכתיב והניחו יתרם לעולליהם ועזבו לאחרים חילם ע"ש ועיין במהרא"ש סימן פ"ג שרצה לחלק בין לשון הנחה ללשון עזיבה ולא ראה תשו' זו וכ"כ הרא"ש ז"ל כלל ס"ג דלשון מניח הוא כלשון יטול פ' דאמרי' בפרק מי שמת יטול יזכה כולן לשון מתנה הם כו' כי הנטילה הוא חילוף ההנחה כדתנן בפ' שתי הלחם רבי יוסי אומר אפי' אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמיד ע"כ וכן הוא דעת הריב"ש סי' ש"ף הביאה מרן בא"ה סי' ס"ג על ש"מ שכתב אני מניח שתהא אשתי נזונת כל ימי מיגר אלמנות' יתר על כתובתה דאין אלמנה זו מפסדת מזונותי' בתביע' כתובת' בב"ד דל' מניח ל' מתנה הוא ע"כ ועיין בהגהו' אשירי פ"ק דע"ז דכ"ב ע"ד דמשמע דלשון מניח מהני אפי' במתנת בריא ורבינו מהרימ"ט ז"ל בח"מ סימן נ"ג כתב דפלוגתא דרבוותא היא שהרב מהריק"ו שורש נ"ד הביא מתשו' רבינו גרשום ז"ל דמשמע מינה דלא מהני בש"מ לשון דלא מהני בבריא ועוד הביא תשו' ר"י הלוי רבו של רש"י ז"ל והגאון מהר"ש בר שמשון על ש"מ שאמר אני מניח לפ' שאין ל' הנחה לשון מתנה שלא ציוה לתת ולא שיזכה כלום ומתוך כך ביטל הרב מוהריק"ו אותה צואה דאע"ג דהרא"ש בתרא' הוא מסתמא לא הגיעו לידו דברי הראשונים ואלו שמיע ליה לא הוה פליג עלייהו והרד"ך סי' ל' תפס דברי הרא"ש ואמר שאין ראי' מדברי רבינו גרשום ז"ל למי שאמר אני מניח ואותם תשו' לר"י והר"ש אמר דלאו אינהו חתימי עלייהו ולא ראינו לאחד מן המפרשים שהביאו דבריהם וכתב הרב ע"ז ואין לא ראינו ראיה ות"ח מאן גברא רבא קמסהיד עלייהו ומאחר שהוא מחלוק' שקול אין להוציא מיד המוחזק ושם עלה בהסכמה דע"כ לא פליגי רבוותא אלא אי הוי ל' מתנה אבל ללשון ירושה מועיל לכ"ע דאני מניח שאמר שירש קאמר דאע"ג דבאיניש דעלמא דבעי למזכי מדין הקנאה ל' הנחה מוציא מידי הקנאה דלשון הנחה הוי סילוק ומתנה הקנאה. מ"מ ביורש שא"צ הקנא' אלא בירושה דאתיא ממילא הוא זוכה אין ל' הנחה מוציא מידי ירושה וכשם שאם אמר נכסי לפ' זכה השתא דאמר אני מניח לא גרע ודמי לאומר לאשה הרי את מקודשת ולא אמר לי דק"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואינה מקודשת מ"מ כתב הרא"ש במדבר עמה על עסק קידושין מהני אע"פ שה"ל גרוע והיינו לפי שאין בלשון סותר. ומהריק"ו סי' צ"ד כתב דאפי' למ"ד דבש"מ מהני לשון הנחה הוי דוקא בדבר שהוא בעין אבל כשאין הכונה אלא שמשעבד נכסיו לאותו הסך לא שייך ל' הנחה ולא מהני ע"כ ועיין במהרי"א סס"י רכ"ט ומהריב"ל ח"ג סימן י"ט כתב דאפי' לחולקים בל' מניח אם כתב לב' בני אדם ובאחד כתב ל' מתנה ולב' כתב לשון מניח מהני ל' מתנה לאותו שאמר אני מניח דהא איפסיקא הלכתא דבב' שדות ובב' בני אדם לא' במתנה ולא' בירושה מהני ל' מתנה לאותו שנתן לו בירושה ע"כ ובתשו' תורת אמת סי' פ"ג כתב דבמתנה מעכשיו לאחר מיתה שהיא כמתנת בריא שהרי הגוף הוא מהיום והפירו' אחר מיתה לא מהני לשון מניח כמ"ש הרא"ש דל' מניח לא מהני במתנ' בריא שהרי כל עיקר הטעם דמהני ל' מניח הוא משום דעיקר צוואת ש"מ הוא בל' הזה לפום ריהטא דעלמא לפי שהוא נפטר מן העולם א"כ באומר מעכשיו אף שיאמר לאחר מיתה לא מהני לא לשון מניח ולא לשון עוזב וכן כ' מהריק"ו בסי' צ"ד ועיין בספר פרח מ"א סס"י ן' וס"ס ס"ז ובעדות ביעקב סי' כ"ח ובספר מגיד מראשית ח"מ סי' א' פלפול ארוך על לשון זה ועיין הרשב"ש סי' קצ"ו וסי' שכ"א:

(נא) הפרשתי הר"ב כנה"ג בח"מ סי' קכ"ה במהדורא תניינא כתב נסתפקתי אם לשון הפרשתי לפ' הוי נתן או זכי דמהני והאריך שם ועלה בהסכמה דלשון הפרשה הוי כאומר נתתי וזוכה בו ע"ש

(נב) הן הן. כתב הרשב"א בתשו' הביאה מרן ח"מ סס"י רנ"ג ראובן נתן לשמעון דירה בא' מהבתים של