קהלת יעקב - ב רסז

ספר מענה לשון ח"ג והוא ביאור לשון בני אדם לענין הדין אות

(א) אב כתב הרשב"א ז"ל סימן אלף קנ"ט על שטר שכתוב בו אני ראובן בן שמעון מעיד על עצמי שאני נותן לשמואל חצי הבית שהי' לאבי כו' כתב הרב ז"ל ואם נפשך לומר שלא נתכוין אלא לאביו הראשון דהיינו זקנו וכדכתי' אבי אברהם זה אינו דלא קרו אינשי לאבא דאבא אבא סתמ' אלא אומר אבא רבא וכדאמרינן בפ' כיצד אתיו ביבמות דכ"א ע"ב אי נמי אבא פלוני וכדכתי' אלהי אבי אברהם אבל אבא סתמ' לא קרו לי' ע"כ והביא דבריו רבינו הרב כנה"ג בכלליו. ולדידי ק"ל על דבריו מההיא דאמרינן בפ"ו דיומא שבטו של לוי לא חטאו בעגל איתיביה האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו א"ל אבי אמו מישראל כו' אלמא קרי אביו סתם אפי' לאבי אמו ויש ליישב ודוק ועיין בל' תורה. ומרן הב"י ז"ל כתב בח"מ סימן רמ"ז בשם תשו' מיימון דס' משפטים סימן מ"ח דאם כתב שטר מתנה לחמותו וכתוב בו ותנו לאמי פלונית בפי' שפיר דמי ע"כ ומור"ם ז"ל בח"מ סוף סימן מ"ב כתב בשם הרשב"א ז"ל מי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו בשטר בני או היתום כתב על המגדלו אבי או אמי לא מקרי שטר מזויף וכשר הואיל וגדלוהו ראוי לכתוב, כך וכתב רבינו הרב כנה"ג ז"ל שאין הדברים אמורים אלא כשאין למגדל בנים ע"ש. והתוס' ז"ל כתבו בגיטין דכ"א עלה דאמרי' על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אינו גט ז"ל תימא הא אם מת אבי' לא חשיב תו בית אביה וי"ל דכל יוצאי חלציו קרוים בית אבי' ואפי' שמת כדכתיב שבי אלמנה בית אביך כו' ועיין בזה במשנה למלך פ"ח מהלכות גירושין דין י"א ועיין כנה"ג אה"ע סימן ס"ו הגהת הטור אות מ"ח משם מהראנ"ח ז"ל

(ב) אז כתב הרב בני שמואל סימן כ' מתשו' על מי שכתב בשטר נתחייב פ' למכור חנותו לפלוני בסוף ג' שנים כו' נתחייב הר' פ' למכור להם אז בסוף הג' שנים כו' והנה עברו ימים רבים אחר הג' שנים ושואלים מהמתחייב למכור שימכור כפי מה שנתחייב ונשאל הרב ז"ל אם חייב לקיים דבריו או לא והשיב שהמתחייב כבר הוסר החיוב מעליו למכור החנות שהרי כפי הלשון הכתוב בשטר לא נתחייב למכור אלא בסוף הג' שנים לבד אבל בעבור סוף הג' שנים אינו חייב עוד כלל ואין לומר שכונת השטר לומר דבסוף ג' שנים מתחיל זמן החיוב למכור שעד עתה לא הי' חייב למכור. שהרי חזר וכתב נתחייב הר' פ' למכור להם אז בסוף הג' שנים ותיבת אז מורה על סוף הג' שנים דוקא ולא על העתיד בלי ספק ע"כ

(ג) אומדנא כתב הרד"ך ח"ב סימן ל"ב דהיכא דאיכא אומדנא לא אזלינן בתר לשון בני אדם ונוכל להוסיף על הנדר מאומד הדעת כו': (ד) אותה אי משמע אפי' מקצתה או משמע כולה הוא אותה פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד ז"ל בפ"ד מהלכות שבועות ולהרמב"ם ז"ל האומר על ככר שבועה שלא אוכל אותה הוי כאומר שבועה שלא אוכל ככר זו שחייב על כל כזית וכזית שיאכל ממנ' ולהראב"ד ז"ל שלא אוכל אותה הוי כאומר שלא אוכלנה דאינו חייב אלא עד שיאכל כולה

(ה) אחר הפסח או אחר סוכות כתב הר"ן ז"ל, בס"פ מי שאחזו ולענין הנשבע לחבירו לפורעו אחר הפסח דעת הרי"ף ז"ל בתשו' שנותנים מחצית הימים שבין פסח לעצרת ע"כ. והרב ש"ך ז"ל סס"י מ"ג בח"מ עשה לו סמיכות מההיא דפ"ק דתעניות ומייתי לה בפ"ב דבב"מ דכ"ח ר"ג אומר שואלין על הגשמים ב' במרחשון ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת וקי"ל הכי נמצא דכל פעם שהיו ישראל עולים לרגל לא היו יכולים להגיע לבתיהם אחר הרגל אלא בט"ו ימים והיה דומה להם כאלו הם עדיין בא"י עסוקים בענינו של רגל כ"ז שלא היו עוברים הנהר הגדול נהר פרת וא"כ אחר הרגל מקרי ט"ו יום ואע"ג דהשתא אנן בגול' מ"מ לשון אחר הרגל נמשך מהם וכה"ג אשכחן טובא ע"כ, וע' מענין זה עוד בתשו' עדות ביעקב סי' מ"ד: (ו) אותם כ' מרן ז"ל בתשו' סי' ד' דאפי' דסימן דארוך וגוץ לאו כלום הוא עכ"ז אם מל' העדות מוכת דהסימן הזה שאמר אינו אלא להוסיף סימן בהם כגון שאמר ומצאתי אותם מושלכים כו' דתיבת אות' משמעותה מורה שהם ידועים לו בלתי סי' דארוך וגוץ רק שהיה מכירן בטביעו' עינא והזכרת סימן שהזכיר הוא על תוספת בירור

(ז) אחר השבת כתב המבי"ט ז"ל ח"ב סי' נ"ט על מי שאמר הריני נזיר שלא ישב זה הנער בביתי אחר השבת. ז"ל תשובה אפי' היה קבלת הנזירות כהלכתו אינו חל אם הוציא את הנער ולא היה בבית כל יום א' וב' וג' כדאמרינן לענין גיטין אם אמר כתבו ותנו לאחר השבת דהני ג' ימים הוו לבתר שבתא ואין כותבים אלא בא' מאלו הימים וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מהלכו' גירושין ופי' ה"ה ז"ל דמשמע דאלו הג' ימים הם אחר השבת ולא יותר וכיון שלא עמד הנער כל אותם הג' ימים בבית הרי נתקיים דבורו ויוכל להעמידו אח"כ בבית ע"כ

(ח) אי אפשי. בכריתות ר"פ המביא אמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה קנה וכ' רש"י ז"ל דל' אי אפשי הוי ל' הפקר. והיינו דוקא במטלטלי' שהם בידו ואמר אי אפשי בהם אבל קרקע שאינו בידו לא הוי ל' אי אפשי בו ל' הפקר אלא רוצה לבטל המתנה ואינו יכול שכבר קבלה ע"כ וע' בתשו' הרשב"א סי' א' ק"א

(ט) איסור כ' הרא"ש כלל י"ב סי' ד' הביאו הט"ז וש"ך י"ד סי' ר"ו דל' איסור לא מהני לאסור דבר על אחרים אלא ע"ע והכי משמע קרא לאסור איסר על נפשו וכיוצא בזה כ' מהרש"ך ח"א סימן קפ"ב וע' בתשו' בני יעקב סימן ו' דף קצ"ה ע"א

(י) איסור בריש פ' שבועות שתים ואם בית אישה נדרה או אסרה אסר על נפשה בשבועה אסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בל' נדר נדר בל' שבועה שבועה ונפקא מינה דאפי' למ"ד נדר שהוציאו בל' שבועה לא הוי כלום אם אמר בל' איסור אפי' הוציאו בל' שבועה שבועה מיהא הוי וע' במחנה אפרים בהל' נדרים סי' ט'

(יא) איני רוצה כ' רבינו ירוחם בנט"ו ח"ג דל' איני רוצה משלך אינו מועיל למחילה ולא הוי מחילה ע"ש

(יג) איש הסכמה שכתוב בה כל איש ישראל שירצה למכור חזקתו השוכר קודם. אין לדקדק ולו' דדוקא איש ולא אשה מהראנ"ח ח"א סי' קי"ד דקס"ח ע"ד

(יג) אחריך בל' זה אם הוי הב' עיקר או הא'. הוי פלוגת' דרבוותא כמ"ש המרדכי שילהי בתרא עלה דאמרינן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא ז"ל ואם כ' לאשתו ואחריך ליורשי' ודאי דלמתנ' גמורה נתכוין דאי לאפטרו' לא הוה צ"ל הכי דמאן לירת ובין שאמר אחריך ליורשי בין לאחרים אמרי' דלאשתו נמי נתכוון למתנה דאל"כ יהי' העיקר טפל והטפל עיקר וזו היא דעת ריב"א ז"ל אבל יש