קהלת יעקב - ב רסב

שהוא בטל הוא בטל מן התורה ובכל מקום שנא' פסול הוא פסול מד"ס

(תמא) פסול כתב הרשב"א ז"ל בח"ב סי' ס"ד עלה דאמרי' בפ"ב דזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות שיש מן הראשונים ז"ל דסברי דאף בדיעבד אין עדותן עדות דלשון פסול אף בדיעבד משמע. והרמב"ן ז"ל חולק בדבר ובדיעבד עדותן עדות מדאמרינן ת"ח יושב כו' ודאמרינן בזבחים פסול התם לכתחלה קאמר ע"כ. וכיוצא בזה כתב המרדכי בפ' לולב הגזול גבי נקטם ראש ההדס פסול דפסול לכתחלה קאמר ע"ש וצ"ע מסוגיא דפרק כיצד צולין סוף דף ע"ז ע"ב דקאמר הש"ס חדא דפסולא דיעבד משמע

(תמב) פסול כתבו התוס' פרק מי שמת דף קנ"ז ד"ה שטרות המוקדמים פסולין דלישנא דפסולין משמע פסולין לגמרי שלא לגבות גם מבני חרי

(תמג) פוסלין ומכשירין פוסלין ומתירין מסקנת הגמ' בחולין דף ח"י דאין חילוק בלשונות הללו לאפוקי מאי דהוה בעי ר' אשי למידק מדתני פוסלין ומכשירין ולא תני אוסרין ומכשירין ש"מ אין מכשירין אלא לטהר מידי נבלה ע"ש הרמ"ז

(תמד) פסוקים כתב הרמב"ם ז"ל פרק יש נוחלין עלה דכתיב ובני מנשה חפר וישעי. אין מקרא זה בשום מקום אלא מקוצר נקט דהתם בד"ה מני לישעי מבני מנשה ודרך הגמ' לקצר בלשונות הפסוקים ופעמים שמוסיף בהם ביאור כאות' ששנינו במס' תעניות לתת להם אחרית ותקוה בגולה שהוסיף בגולה על המקרא לפי שכך ענינו למעל' מאותו פסוק אבל אין בעיקר הפסוק אלא לתת להם אחרית ותקוה. יבין שמועה ז"ל

(תמה) פועל בטל נאמרו בו ד' פי' הפי' הא' לרש"י שפי' אם הי' מעיקרא מלאכתו של זה נגר או נפח אומדים כמה אדם רוצה ליטול וליבטל ממלאכ' כבידה כזו ולעשות מלאכה קלה כך נותן לו שכרו. והפי' הב' לבעלי התוס' ז"ל בפרק המקבל שהקשו על רש"י ופירשו הם ז"ל פי' אחר ובפירוש דבריהם נאמרו ב' פירושים הא' להטור ז"ל בי"ד סי' קע"ז שכתב רואים אדם בטל שאין לו שום מלאכ' כמה רוצ' ליטול להתעסק בזה העסק ואפי' הי"ל מלאכה שנותנים עליה שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומרים כמה הי' רוצה זה ליטול ולהתבטל ממלאכתו ולהתעסק בזה שודאי זה נוטל הרבה אלא אדם בטל כדפי' והג' למרן הב"י ז"ל שם שפירש בדברי התוס' אומדים כמה אדם רוצה ליטול ר"ל פועל א' שהי' בעל מלאכה א' כמה רוצה ליטול וליבטל ממלאכתו לגמרי ויהא יושב ובטל ובין נותנים לו עתה מלאכה קלה בין נותנים לו מלאכה כבדה שעורו שוה אותו שעור נותנים לזה ע"ש. והפי' הד' לרבינו חננאל ז"ל שפי' שמשערין לו מלאכתו הראשונה דבטיל ממנה כמה היה מרויח בשעת הבטלה כגון שהי' חייט ודרכו לתפור בגד בסלע בפרוס הרגל שהמלאכ' מרובה ובשאר ימות השנה תופרו בג' דינרים או בשקל שאינו מוצא להשתכ' בה וכך הוא נוטל עכשיו בשכרו ע"כ הוא דומה לפירש"י ז"ל אלא שהוסיף לומר דלא משערין אותה מלאכ' שהניח בזמן שהמלאכ' מרובה אלא בזמן שהמלאכ' מועטת ועיין בזה בתשו' הרב בעל פרח מטה אהרן סי' קט"ו

(תמו) פועל כתבו התוס' ריש פ' האומנין דהחילוק בלשון חכמים בין פועלים לאומנים דפועל הוי שכיר ליומיה ואומן הוי כולל ליומיה ולקבלנות ע"ש

(תמז) פרוזבול כתב רש"י בפ"ק דמכות ד"ג ע"ב מוסר שטרותיו לב"ד הוא פרוזבול שהתקין הלל ע"כ נראה דס"ל דפי' פרוזבול הוא שמעיד שמסר שטרותיו לב"ד ומ"ש מוסר שטרותיו לב"ד בלא פרוזבול קאמר והר"ן ז"ל בתשובותיו בסופ' כ' שאין פי' פרוזבול שמעיד שמסר שטרותיו לב"ד אלא שטר הפרוזבול הוא שעוש' המעש' ע"ש

(תמח) פרס ההפרש שיש בין לשון פרס ללשון שכר כי השכר הוא השכר שראוי שינתן בדין פרס הוא שאדם נותן למי שעבד אותו והוא אינו חייב בדין ליתן כלום תוי"ט פ"ק דאבות. ובס' מילי דאבות פ"ק דאבות פי' כי פרס כינוי לשכר העה"ז כי פרס לשון פרוסה כי שכר העה"ז הוא חלק קטן משכר העה"ב כי הוא נפסד ושכר עה"ב נצחי והוא אומרם שכר מצוה בהאי עלמא ליכא כלו' לא יצדק עליו שם שכר אלא פרס כי כל התורה מליאה לה שכר העה"ז

(תמט) פסולי עדות מקרי דיני לענין מאי דקי"ל הלכה כשמואל בדיני. הרא"ש ז"ל בסנהדרין דף קכ"ד ע"ב ונרא' דהלכ' כר"ן דלא נחלק עליו ר"ש על דבריו אלא כמתמ' ועוד דפיסול עדו' דמי טפי לדינא מאיסורא ע"כ

(תנ) פיוס בדברים נמי מקרי פיוס הריב"ש סי' ר"ן בשם הרמב"ן ז"ל מאן דמקבל עליה לחבירו לפייס את פלוני ואי לא מחייבנא לך מהשתא מנה או שדי נתונה לך מעכשיו ואזל ופייסיה ולא איפייס אי פייסיה בכל מה שבידו לעשות ולא איפייס פטור דפיוס דברים משמע והא פייסיה. וע' ברבינו הר"ב כנה"ג ז"ל סימן ר"ז שכתב דאפי' בשבוע' דין הריב"ש אמור ע"ש

(תנא) פרהסיא כל שעשרה יודעים הדבר פרהסיא מקרי אע"פ שאינן שם בשעת מעשה הרדב"ז סימן צ"ב מדפרכינן בגמ' והא אסתר פרהסיא הואי כו' והלא לא הוו עשרה בשעת מעשה אלא משום דידעי לה למלתא קרי ליה פרהסיא וזה ברור וע' בתשו' הרא"ם ז"ל חלק א' סוף סי' י"ג דצדד לומר דביתו פרהסיא מקרי ע"ש

אות

(תנב) צופים בכל מקום מפרש רש"י ז"ל שם מקום שמשם רואים בהמ"ק ובס' כפתור ופרח פ"ו כתב ז"ל מסתברא שהוא ממקום שיכול אדם לראות את ירושלים מאשר ירושלים הרים סביב לה אינה נראית מרחוק מאיזה צד שתבא אליה יות' מחצי שעה והמקום אשר תראהו משם נק' צופים וכ"כ התי"ט פ"ג דפסחים מ"ו וע"ש שתי' בזה קו' א' לתוס'

(תנג) צליבה ששנו חכמים דאין מעידין עליה אלא עד שתצא נפשו כתב בתשו' הב"ח ז"ל סימן ע' דצליבה בדבריהם אינו אלא בצליבה שהיו קושרים ב' ידיו זו על גבי זו והיו צולבין ידיו על העץ כדמוכח מלשון הגמ' תלויה וזבין כו' ואם התלויה היתה בצואר בחבל כדרך שעושים עכשיו מיד הוא מת ותליה ומיתה באים כאחד והוכיח שם עוד בראיות מוכרחות לזה באופן דצליבה בזמן הזה פשיטא דמעידין עליו משום דבזמן מועט יוצא נפשו וכן כל האומר פ' נצלב הוא כדין האומר פ' נהרג

(תנד) צוערי הלוים פרש"י בערכין ספ"ב דנקראים כן ע"ש שמצערים הלוים שאינם יכולים לבסם קולן כמוהם ע"כ

(תנה) צא דעת רש"י ז"ל בשבת דף ל"ד דלשון צא וערב עלינו משמע צא חוץ לעיר ומש"ה אוקי הסוגיא דהתם בעירובי תחומין והתוס' שם ד"ה שניהם קנו כו' כתבו דמיירי בעירובי חצרות ולשון צא אשכחן נמי דלאו חוץ לעיר קאמר כמו צא ושכור לנו פועלים כו':