קהלת יעקב - ב רנו

שלש כו' ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה כתב לר"מ כשהמנין יש בו כלל ופרט בתחילה אומרים הכלל ואא"כ הפרט כגון עשרים ושנים עשרים ושלש ולר"י שאומר אחת בלא וא"ו מונה הפרט תחלה שנים ועשרים כו' ואיכא למידק דכיון דבאתריה דר"י מונה הפרט תחלה ק' דבסוכה דף נ"א ע"ב ר' יאודה אומר שבעים ואחד קתדראות היו שם. אף הוא הי' מונ' הכלל תחלה וכן רבים בתלמוד ומורי הרמ"ז בס' גופי הלכות תמה על מנהגנו דבסדר עבודת יוה"כ נהגינן לומר אחת ואחת בוא"ו כר"מ ובספירת העומר נהוג עלמא כר"י שנים ועשרים שלשה ועשרים

(שמ) מנין כשאומר התלמוד מספר מועט כ' הריב"ש ז"ל סי' ל' דהוי דוקא כדאמרינן בפ' היה קורא דט"ו גבי מים לתפלה וה"מ לפניו אבל לאחוריו אפילו מיל אינו חוזר ומסיק מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר וכן בב"מ פ'. מי שמת דף קמ"ו דתנן גבי סבלונות אכל שם סעודת חתן אפי' בדינר אין נגבי' ואמרינן בגמרא לא אמרן אלא דינר אבל פחות מדינר לא ופריך פשיטא דינר תנן כו' אלמ' כל כי האי לישנא דוקא הוא אבל בתשו' מהר"ם אלשקאר סימן צ' הביא משם מהר"ש דוראן ז"ל שהביא ראיה בהפך ממ"ש בפ' הבע"י דף ס"ד דאמרינן מל' הא' ומת הב' ומת ג' לא תמול כו' וה"ה רביעי וחמישי דהכי אורחא דתלמודא דקאמר מנין מועט ומוסיף ולאו דוקא ועוד ראיות אחרות ועיין בתשובות מהרימ"ט ח"א סי' ל"א שדחה ראיותיו ועלה בהסכמה עם דעת הריב"ש והביא דברי הרמב"ן ז"ל שכתב הר"ן ז"ל בשמו בפ' אלמנה נזונת דתקכ"ז ע"ב כההיא דאם עשו אגרת בקורת אפי' מכרו שוה מנה בחמשים דהיינו דוקא בחמשים אבל יותר על זה מכרן בטל ע"ש בארוכה

(שמא) מזיגה בלשון תורה דכתיב אל יחסר המזג היינו מזיגה ביין עצמו אבל בלשון חכמים מזיגה רוצה לומר שמוזג היין במים. וזה נקרא בלשון תורה מסכה כן כתבו התוספות בע"ז דף נ"ח ע"ב ד"ה כדכתיב

(שמב) מוחלפת השיטה מצאתי בחולין בשלהי פ' העור והרוטב פירש"י פי' מחודש כאן החליף ר"מ שיטתו אבל בעלמא לא ס"ל הכי ע"ש ובפ' המוצא תפלין פרש"י החליף ר"י שיטתו ויצא ממנהגו. מהרי"ק ז"ל

(שמג) מנורה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו כתב בתשובות דברי ריבות סס"י ק"פ ז"ל ואני שמעתי שרוצים להסתלק מהחומר ממאי דאמרינן פרק א"מ מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו ונדון דידן מנודה מעיר אחרת ולע"ד שמי שאומר כן לא הבין לשון הגמ' דאי הכי הול"ל מנודה מעיר אחרת אינו מנודה לעירו מנודה מעירו או בעירו מנודה לעיר אחרת אבל השתא דלא קאמר אלא מנודה לעירו כו' עכ"ל הפי' הוא כן מנודה לעירו ר"ל לבני עירו יהי' הנידוי מאיזה מקום שיהיה. כי הלמד מורה למי שאליו מנודה לעיר אחרת אבל מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לאנשי עירו ע"כ ופי' מנודה לשון מקרא הוא

(שמד) מאי קאמר כתב רש"י בריש פ"ק דב"ק לא הרי השור כהרי המבעה מאי קאמר פירוש למ"ל למתני כלל ע"ש

(שמה) מקל ומתיר ע' בגופי הלכות סשנ"ח דלדעת הראב"ד כשאומר מקל ולא אמר מתיר ש"מ דהלכה ואין מורין כן ויש חולקין בכלל זה ע"ש

(שמו) מסירה כתבו התוס' בריש פ' הספינה ד"ה אי כר' דמסירה דאמרו חכמים בשטרות התיבה ומסירה דמסירה לאו דוקא שלא הוזכרה מסירה אלא בב"ח אלא ר"ל הגבהה או משיכה וע' בטור חה"מ סי' ס"ו ובב"י שם

(שמז) מנחה כתבו התוספות ז"ל בריש פרק בתרא דפסחים דף ק"ז ז"ל תימה אמאי קרי ליה מנחה דאי משום דמנחה היתה קריבה בין הערבים הלא גם בשחר קריבה וי"ל בשחרית יש שם אחר שחרית ועי"ל, דשעת רצון בשעת הקרבת המנחה שאליהו נענה בעלות המנחה ע"כ והרב תי"ט מצא בפי' התור' להרמב"ן ז"ל פ' בא בפ' בין הערבים שהביא שם כמה קראי שכתוב בהם מנחת בוקר ומנחת ערב וכתב שמנחה לשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול כדמתרגמי' למנח יומא והן מנחה גדולה ומנחה קטנה שהזכירו חז"ל ע"כ. ועיין בס' בית דוד חלק א"ח

(שמח) מנכש ההבדל בלשון חכמים בין מנכש לכוסח מנכש הוא שעוקר עם השרשים וכוסח שמניח השרשים עיי' רפ"ב דכלאים ובפי' הר"ש ז"ל

(שמט) מנין משמע בכל מקום עד שיהא גדול הימנו בחכמה ובמנין. יש פירושים הרמב"ם פ"ב דממרים פי' דהיינו מנין חכמי הדור ובהגהת אשירי פ"ק דע"ז פירשו מנין תלמידים הרבה אי נמי שרוב תלמידיו אומרים כוותיה והראב"ד בריש פ"ק דעדיות פי' מנין דהיינו שנים וכתב הש"ך בי"ד סי' רמ"ב דדוקא בב"ד תלוי בשנים לבטל דברי ב"ד חבירו אבל לא בשני חכמים ע"כ

(שנ) מעלה בפרק כיצד הרגל עלה דשוכר בית ראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון כתב הרב הנמקי ז"ל כתב הרא"ש בשם ר"י הא דנקט תלמודא בהאי לישנא מעלה שכר לשמעון ולא נקט משלם. דוקא הוא לאשמועי' דאפי' שכרו מראובן בדמי' קלי' מעלה שכר לשמעון כמו ששוכרי' שאר בתי' ולא מצי אמר דסבור הייתי שהבית היה של ראובן ואילו ידעתי שהייתי צרי' לתת בה (שכר היה) שכר הרבה לא נכנסתי בו וכ"כ הריטב"א

(שנא) מעשרות כתב הרב תי"ט ריש פ"ד דדמאי שהוא כולל לכל מתנות כהונה, ואף לתרומה גדולה

(שנב) משיכה בלשון חכמים משמשת לפעמים במקום הגבהה כמ"ש התוס' בב"ב ד"ו ד"ה אבל כו' ובפ' מי שמת פריך הש"ס מלוגא דשטרי והא לא משך לאו דוקא נקט משך אלא כלומר והא לא הגביה ועיין בתי"ט פ"ג דדמאי מ' ב'

(שנג) מתן שכר לשון זה ענינו על תוס' שכר הקצו' ששבר כזה אינו ראוי להקראות שכר בהחלט שהרי אינו שכר הראוי אבל זה שמו יקרא לו מתן שכר לפי שיש עמו מתנה מרובה ואינו מתנה ג"כ בהחלט שהרי שכרו אתו והיינו דתנן שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות תי"ט במס' אבות

(שנד) מן בלשון המשנה ילפינן מיניה דינא בכורות ד' ז' ע"א א"ל רב ששת תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא מטמא לא קתני אלא מן הטמא ע"ש

(שנה) מקום בלשון תורה ובלשון חכמים משמע נמי הרבה עיירות ביחד אבע"א קרא דכתיב האף תספה ולא תשא למקום בעבור הן' הצדיקים ופשיטא שהיה א"א מבקש שישא לכל הה' כרכים שהיו שם בזכות הן' צדיקים דהיינו י' לכל כרך וכרך כמ"ש רש"י ז"ל והרמב"ן ואף ע"ג שהקב"ה לא הזכיר לו כי אם ב' זעקת סדום ועמורה אפי' הכי סמך א"א לומר ולא תשא למקום ולא חש פן יהיה משמעו למקום הנז' דהיינו סדום ועמורה דוקא מפני שלשון ממקום משמע שפיר יותר מעיר א' ואפי' משתים. ואב"ע משנה שנינו במסכת ע"ז אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו כו'