קהלת יעקב - ב רמג

ש"ר בילדותו. אמנם הרמב"ם בפ"ד מהלכות תעניות כתב ולא יהיה בבניו ובני ביתו וכל קרוביו והנלוים אליו בעל עבירה אלא יהיה ביתו ריקם מן העבירות ע"כ נרא' דדחיק' ליה לפרש ביתו ע"ע ועיין בב"י סי' תקע"ט

(קכו) בית מצינו בלשון חכמים בי"ת משמשת במקום למ"ד כמו בלשון תורה. וזה בריש פרק אין דורשין במרכבה ביחיד ומפרש בגמ' אין דורשין במרכבה ליחיד וכן בית משמשת בלשונם במקום ה' בפ"ד דביצה דל"ג וכן בדלת ס"ד אלא אימא וכן הדלת

(קכז) ביחוד דאמרי' שאלתי את ר' ביחוד פירוש רש"י ביני לבינו ויש מפרשים בבירור כההיא דשקלים וידעו ביחוד ששם הארון גנוז

מהרי"ק

(קכח) ביטול בריש פ"ק דמגילה אמתני' דמגילה נקרא' בי"א בי"ב כו' פריך והא אין ב"ד יכול לבטל דברי חברו כו' משם אנו למדים דאף דלא עקר דברי ב"ד לגמרי רק דמשנה מדברי ב"ד מכמות שתקנו הם מקרי ביטול דהא התם שינוי מיום אל יום הוי וקרי ליה ביטול וגדולה מזו מצאתי בתוספות שם דף ג' ד"ה מבטלין עבודתן ז"ל וקשה אמאי מבטלין והלא אחר קריאת המגיל' יש הרב' שהות לעבוד' וי"ל דכיון דמשהאיר היום הוי זמן העבוד' והם מניחין אותה בשביל הקריאה מש"ה קרי לי' ביטול ועיין בתוס' פרק קמא דכתובות דף ג' ד"ה תקנ' דרבנן

(קכט) ביטול האמור אצל גט כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' גרושין ז"ל מה בין לשון פסול ללשון הגט בטל בטל הוא בטל מן התורה פסול הוא פסול מדברי סופרים ע"כ

(קל) ביטול אמרו ז"ל אין נשבעין לבטל את המצות חקר בזה בתשו' הרב מעיל שמואל סי' ט"ו דכ"ה על מה שמצינו בלשון תשו' הפוסקים הראשונים ז"ל ששינו לשונם ואומרים בכמה מקומות אין נשבעין לעבור על המצות. והשיב הטעם בזה לרמוז מ"ש הרמב"ן ז"ל דהא דשבועה חלה על המצוה בכולל דהיינו דוקא בשב וא"ת כגון שלא אוכל מצה וכיוצא אבל במלתא דקום עשה לא חיילא שאין אומרים לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתך. וא"כ לשון ביטול לא שייך אלא במ"ע ובכולל חיילא ולשון עביר' לא שייך אלא במל"ת והיינו דאמרינן אין נשבעין לעבור על המצוה דלעבור בין בכלל בין בפרט אין נשבעין ושם הביא תשו' הרשב"א שכתב דאפי' בלאו שאין בו מעש' מקרי עובר ולא חיילא בכולל ע"ש

(קלא) ביצוע בפ"ב דסנהדרין ביצוע בג' דברי ר"מ וחכ"א פשרה ביחיד כו' ויש לתמוה למה שינה בל' ותנא אליבא דר"מ לשון ביצוע ואליבא דחכמים לשון פשרה. וכ' הרב יצחק בר אשר הלוי ז"ל הובא בתשו' תמים דעים סי' ר"ז ז"ל ויש לפרש דמאן דבעי ג' קרי לי' ביצוע על שם שצריך אומד הדעת לבצוע הממון ולחלקו במדה שוה שלא יהא א' מהם נפסד יותר מכדי הראוי לו. ומאן דאמר פשרה ביחיד קרי לי' פשרה לשון קל שאין צריך לדקדק בדבר אלא [בכל] ענין שיכול לפשר ביניהם יפשר ע"כ

(קלב) בישול ושליקה כתבו התוספות פסחים דל"ט ע"ב דשליקה הוי טפי מבישול מדשנינו בירקות שאין אדם יוצא י"ח לא בשלוקים ולא במבושלים דאי לאו הכי הוי מתני' זו ואצ"ל זו ובדוכתא אחרינא משמע דמבושל משמע טפי משלוק ושם ישבו התוס' ע"ש

(קלג) בלבד בריש פ' התינוקת משמע דלשון בלבד הוא מיעוט לגמרי דפריך התם נערות י"ב חדשים מי איכא והאמר שמואל אין בין נערות לבוגרת אלא ו' חדשים בלבד וכי תימא בציר מהכי ליכא הא ספי איכא הא בלבד קאמר וכתבו התוס' שם דאי לאו בלבד מצינן לפרושי אין שיעור הקטן שבין נערות לבגרות אלא ו' חדשים והוה משמע שפיר דאיכא טפי אבל השתא דתני בלבד משמע מיעוט לגמרי כ"כ הרמ"ז זצוק"ל

(קלד) בן כתב הרא"ש בתשובות כלל פ"ב סי' ד' על לשון חכמים שאומרים בכל מקום דעתו של אדם קרוב' אצל בנו. דהיינו בנו דוקא ולא בן בנו ומזכה לעובר שהי' בן בנו לא אמרינן דעתו קרובה ולא קנה אבל בתשו' תה"ד סימן ש"ן כתב דלשון בנו לאו דוקא וה"ה בן בנו. והרב כנה"ג ח"מ מהדורא בתרא סימן ל"א כתב על לשון חכמים שאמרו אדם עשוי שלא להשביע את בניו ז"ל יראה לע"ד דלאו דוקא בניו והוא הדין שלא להשביע ליורשיו ומהר"א מוטאל ז"ל נסתפק אי אמרי' נמי שלא להשביע את העובר שלו במשמע ע"ש

(קלה) בן בנכסי אביו שאמרו חכמים שאינו מוכר עד עשרים שנה. כתב מרן הב"י ז"ל ח"מ סי' רל"ה מחודש ס"ד דהיינו דוקא בן ולא בת עיין שם בשם תשובת הרשב"א

ז"ל

(קלו) בן בפ"ד דתעניות עלה דמתני' דבא' בניסן בני ארח בן יאודה כו' כתב הר"ב תי"ט ז"ל בן יאוד' פי' משבט יאודה וכן מאי דקתני בי' באב בני סנאה בן בנימין פירושו משבט בנימין כי אלו הב' שבטים הגלו לבבל והם שעלו וכן פירשו בגמרא בבני דוד בן יאודה שהוא דוד המלך שהוא מבני יאודה ועיין בתוספות סוף פרק ג' דערכין

(קלז) בעינן מצינו לשון בעינן בפ"ק דסוכה לר"י סוכה דירת קבע בעינן ופי' הרא"ש ריש פ"ק דסוכה כלומר דמכשיר ר"י אף בדירת קבע

(קלח) בפניו בנידוי שאמרו חכמים נדוהו אין מתירין לו אלא בפניו. מתברר מדברי רי"ו ז"ל בני"ד ח"א דאחר מיתה בפניו מקרי אבל בתשו' משפט צדק סימן ל"ה ח"ב ובסי' מ"ב עלה בהסכמה דאחר מיתה לאו בפניו

מקרי

(קלט) בפניו כתב הרא"ש בנדרים פר"א עלה שאמרו המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו דבפניו מדעתו משמע כמו אין חבין לאדם שלא בפניו דהיינו שלא מדעתו ובתשוב' להרמב"ן ז"ל כ' וז"ל מסתבר' לי דבכל מקום שאמרו בפניו לא בפניו משמע ובמעמדו אמרו אלא בידיעתו ועיין בזה בתשו' מהרשר"ם ח"מ סימן קכ"ז וכתב מהר"א ששון ז"ל סי' רי"ט שלמד מתשו' הרא"ש כלל מ"ד סי' ב' דמ"ש בגמ' אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה דלשון בפני בעלה לאו דוקא אלא אפי' בעלה בעיר אינה מעיזה ע"כ וכן נראה מתשו' הרמב"ן ז"ל הנז' ועיין בתשובות מהריק"ו שו' ע"ב שכתב בדין אשת איש שקבל' קדושין בפני בעלה דבעינן בפניו ממש ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ב סימן תי"א בזה ובתשו' מהריב"ל ח"א כלל ג' סי' ת"י בפסק הב' ובתשו' ח"ב סי' ק"ב בחסיר' הד' ולענין תלמיד המורה הלכה בפני רבו כתב רש"י ז"ל בפ' הדר דכל שהוא תוך ג' פרסאו' בפני רבו הוי וחייב ע"ש ולענין עדי הגט שאמרו חכמים שלא יחתמו אלא זה בפני זה כתב מהרימ"ט הובאו דבריו בתשו' מהרח"ש סי' ב' שזה בפני זה שאמרו הכונה זה במעמד זה ואפי' לא ראו זה את זה כשחתמו שאין בלשון לפניו לשון ראיה אלא לשון קבלה בפניו אע"פ שאינו רואהו וחיליה ממ"ש בפ' מצות חליצה החולצת מן הסומא חליצתה כשרה כו' אע"ג דכתיב וירקה בפניו ואלו גבי דייני' תניא לעיני הזקנים פרט לסומא וחליצתה פסולה אלמא בפניו לאו לשון ראיה הוא אלא לשון הקבלה בפניו ע"כ והרב כנה"ג בכללים נפרדים סי' ס"ח כתב בשם תשו' כ"י למהר"י הלוי ז"ל וז"ל לישנא דבפניו הוי בפניו משמ' בגלוי ולא טמון ולא