קהלת יעקב - ב רלו

היתה ושלא בשעת וסתה בא עליה ולא חשבינן ליה אלא אנוס דהא לא ידע שהיה שם שום דבר להכשל בו דאי' ידע מזיד הוא וכיון דלא ידע אנוס הוא. ועל כרחיך צ"ל דשלא סמוך לוסתה עסקינן מדקרי ליה אביי התם אנוס דאי בסמוך לוסתה הי' לא שייך למקרי' אנוס כיון שפשע בשעת כנוס' כדדייקי התו' בשבועו' פ' ידיעת הטומאה דף ט"ו ד"ה אלמא שלא בסמוך, ואלו לענין שוגג אמרינן במס' כריתות פרק ספק אכל במשנה חלב ונותר לפניו ואכל את אחד מהם ואינו יודע איזה מהם אכל וכסבור שניהם שומן דהיתר' אשתו נדה ואחותו עמה בבית ושגג באח' מהם ואינו יודע באיזה מהם שגג כסבור זו אשתו וכסבור שטהור' היא ונמצא שאשתו הית' נדה ושבת ויוה"כ ועשה מלאכה דאינו יודע אם בשבת עשה אם ביוה"כ ר"א מחייב חטאת ור"י פוטר מאשר חטא בה עד שיודע לו במה חטא כדאי' התם ואליבא דר"א דמחייבו חטאת בשביל ששגג דהא היה שם איסור קבוע ור"י פוטר דבעינן כונה וליכא. ואפי' נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור דתני' התם בפ' ספק אכל היו לפניו שתי נרות דולקות נתכוון לכבות זה וכבה זה פטור הא קמן דאין לדמות אונס כשוגג דאלו באונס לא ידע שם שום דבר שיכשל בו ופטרינן ליה ואלו לגבי שוגג דידע דאיכא התם דבר שיכשל בו והיה ראוי לדקדק ולא דקדק מחייבינן ליה עכ"ל וע' בכריתות ד"ט ע"א נזיר שנטמא מנ"ל פתע זה שוגג פתאום זה אונס הרי דאונס לחודיה ושוגג לחודיה וראה זה חדש שכתבו התוס' בביצה פ' אין צדין דכ"ה ע"ב ד"ה אורח ארעא כו' דכל מילתא דאיסורא דהוא בחזקת היתר ולא המתין לדעת עד שיברר הדבר בבירור לא מיקרי אנוס אלא שוגג שלא היה לו למהר ע"ש וע' במ"ש הרשב"א בתשו' אלף קפ"ט דטעות הוראה שהורו לאדם ועשה דחשיב אונס שכ' ז"ל וא"ת מיכל איך הותרה להנשא לדוד התם אנוסה גמור' היתה או שאנסה שאול והשיאה לפלטי והיא על כרח' נבעלה א"כ התם טעות גמור של הוראה היה שהורו לה ב"ד של שאול במלוה ופרוטה דעתה אמלוה ועל הורא' זו נסמכת וטעות כזה אונס הוא עכ"ל ובר"פ הא"ר שנינו ניסת ע"פ ב"ד תצא ופטור' מן הקרבן שלא עפ"י ב"ד תצא וחייבת בקרבן ופרש"י שלא ע"פ ב"ד אלא בעדים חייבת קרבן דשוגגת היא ואין זה אונס להפטר מן הקרבן דאיבעי לה לאמתוני ועיין ברפ"ק דהוריו' ושבו"י ח"ר סי' ס"א. וראיתי לברר פה כלל א' והוא אם אומר מותר כשוגג דיינינן ליה או כאנוס דע דדבר זה הו' פלוגתא דאביי ורבא בפ"ק דמכות ד"ז דלאביי אומר מותר אנוס הוא ולרבא אומר מותר קרוב למזיד הוא וכתבו התוס' שם ובפ' כלל גדול דס"ח ע"ב ד"ה אבל תינוק דלאו דוקא קאמר אנוס דבכל דוכתא מחייבינן ליה אלא לגבי גלות דוקא ממעטי' או"מ משום דטובא בשגגה כתי' התם אבל בשאר איסורין דעלמא חייב אפי' באו"מ דהא מחייבים או"מ בע"ז וחלב ושבת ע"ש וק"ק עמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ג ד"ה סבר כו' דלענין אין מבטלין איסו' לכתחילה אם הי' סבור שמות' לבטל חשיב שוגג ע"ש ולפי' מ"ש שם דאו"מ בשאר איסורים מזיד הוא לכ"ע ק' איך כתבו דחשיב שוגג והרמב"ם פ"ה מה' תרומות דין ח' כתב אין תורמין מן הטמא על הטהו' ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה כו' בד"א שלא ידע בטומאה אבל אם ידע ושגג שמות' לתרום מן הטמא על הטהו' הרי הוא כמזיד ע"כ וכן אמרו בירושלמי כמ"ש מרן הכ"מ ז"ל ולע"ד לא הי' צריך להביא מטעם הירושלמי דהלכה רווחת בכל איסורין שבתורה אומר מות' מזיד הוא בע"ז וחלב ושבת ואמטו להכי גם באיסו' תרומה מן הטמא על הטהו' אומר מותר לתרום חשיב מזיד. אלא דאיכא למידק ממ"ש הרמב"ם בה' נזירות פ"ד הלכה י"ג מי שנדר בנזי' ודמה שאינו נדר והי' נוהג היתר בנדרו ולאח' זמן שאל לחכם והורהו שהוא נדר ושהוא חייב בנזירות ה"ז מונה משעה שנדר כו' וק' מה בין זה לשאר איסו' דאומ' מות' חשיב מזיד ודוחק לומר דכיון דהנוד' היה שוגג שהי' סבו' שהי' מותר חשיב כנדרי אונסי' דרבי קרא דלא הוי נדר ועוד הוקש' לי עמ"ש הרשב"א בתשו' סי' י' באשת ישראל שנאנסה דלאו דוקא נאנסה אלא אפי' נבעלה ברצון כל שהית' סבורה שמותר היא מותרת לבעל' ע"ש וקשה דמ"ש בע"ז וחלב ושבת דחייב באומ' מותר וחשיב מזיד. ותו קשיא לי בדברי התוס' הנז"ל מהא דפרק התכלת דמ"ט ע"א עלה דסוגיא אם עקיר' בטעות הויא עקירה דמוקי אביי מתני' דקתני הכהנים שפגלו במקדש מזידים חייבים הא שוגגים פטורים דידעי דחטאת היא וקא מחשבו בה לשם שלמים ודקא ק"ל האי שוגגין מזידין היו באומ' מותר וק' דהא בכל איסורין קי"ל דאפי' באומר מותר חייבים דקרוב למזיד הוא וכ"ש דהא התם אליביה דרבה הוא דקיימינן כמ"ש הר"ב ברכת הזבח ז"ל דגרסי' רבה מדמסיק בסוף הסוגיא רבה לטעמיה דאמ' רבה מחשבה דלא מנכרא פסל רחמנא מחשבה דמנכרא לא פסל רחמנא ורבה ס"ל הכי בריש פ"ק דמנחות ואילו רבא ס"ל איפכא מחשבה דמנכרה פסל מחשבה דלא מנכרא לא פסל רחמנא והנה כי כן היכי משני אביי מתני' אליביה דרבה דשוגגין היינו אומ' מותר והא רבה סוב' איפכא דאומ' מותר קרוב למזיד הוא וחייב ואפש' לומ' דלרבה נמי איכא למימר דדוקא התם גבי גלות הוא דחשיב אומר מות' מזיד משום דטובא בשגג' כתיב אבל בעלמא לרבה נמי שוגג הוי וכן ראיתי לבעלי התוס' בסנהדרין דף ס"א גבי פלוגתא דעע"ז מאהבה ומיראה דפליגי אביי ורבא דמוקי רבא מתני' דשגגת מעשה דע"ז באומ' מותר כתבו שם ז"ל ובריש הגולין דממעט רבא מבשגגה פרט לאו"מ והכא קרי ליה שוגג התם גרסי' רבא דעני אביי בתריה אי נמי גבי גלות טובא בשגגה כתיב ע"כ אלא דלכאור' קשה בתי' הב' אי נמי כו' דמשמע דס"ל דגרסי' התם נמי בפ' הגולין רבא באלף וס"ל דאו"מ קרוב למזיד הוא וזה אי אפשר דהא בב"ק דף ל"ב ע"ב פריך רבא אר"י בר חנינא דקאמ' דשוגג קרוב למזיד הוא ואינו גולה מכמה משניות וברייתות דאו"מ שוגג גמור הוא וגולה וא"כ קשיא דרבא אדרבא ועכ"ל דהתם בפ' הגולין גרסי' רבה בה"א ויש ליישב ע"פ מ"ש התוס' שם דלא דמי קרוב למזיד דפ' הגולין לקרוב למזיד דלב"ק ע"ש. ושבתי וראה לבעלי התוס' בזבחים דק"ח ע"ב עלה דברייתא דתורת כהנים דדריש ונכרת האיש ההוא דשחוטי חוץ ההוא למעוטי שוגג אנוס ומוטעה הקשו התוס' ז"ל ק"ק אנוס ל"ל קרא פשיטא דאנוס רחמנא פטריה ותי' דהאי אנוס ר"ל אומ' מותר ע"כ וצריך לומ' דאדרבא משום דבשא' איסורין או"מ חשיב מזיד אצטריך קרא לאפוקי בשחוטי חוץ דלא אלא דאיכא למידק לרבה דס"ל דבכל שאר איסורין חשוב או"מ שוגג כמ"ש התוס' דדוקא בגלות חשיב מזיד משום דטובא בשגגה כתיב התם ק' א"כ אמאי אצטריך הוא למעוטי או"מ טפי משאר איסורין דקי"ל הכי ובשלמא לאביי דבכל איסורין או"מ מזיד חשיב אצטריך קרא למעוטי שפיר איסו' שחוטי חוץ משא' איסורים. עוד כתבו בתוס' פ"ד מיתות דף ס"ב ד"ה העלם זה וזה דלא חשיב אומ' מותר אלא היכא שאומ' לגמרי שמות' ואין איסו' כלל כגון תינוק שנשב' לבין הגוים אבל שאר או"מ כגון בשוכח ואי מדכרו ליה מדכר לא הוי או"מ ע"ש בסוגיא דאוקי לה באומר מותר וע' בט"ז י"ד סי' צ"ט בדין אין מבטלין איסו' לכתחל' מה שהשיג על רש"ל ז"ל שם סוף ס"ק ט'

(עג) אב שאמרו חכמים לא חציף איניש לשוויה לאבו' שלית אין בכלל זה האם דדוקא באב לא חציף איניש אבל גבי אם חציף וחציף מפני שהבן אצל האם הוא רגיל לעשות זה