קהלת יעקב - ב רלד

(מט

) אסור כתב הרמב"ן בס"ה מל"ת סי' שנ"ג דלשון הש"ס כשאומר לא אסרה תורה ירצה בו שאינו אסור כלל כאומרם בר"ה דכ"ד לא אסרה תורה אלא דמות ד' פנים בהדי אהדדי וכן בב"מ דף ס"ט כל כי האי רביתא לא אסרה תורה אלא רבית הבאה ממלוה ללוה וכן הוא בפרק קמא דשבת דף י"ג אמרי' לא אסרה תורה אלא קריבה של ג"ע ע"כ

(נ) אסור בדבריהם ז"ל הוא לחייבו נדוי מדאמרי' בפ"ח שרצים עלה דהמקשה עצמו לדעת יהא בנדוי ופריך ולימא אסו' וכתבו התוס' בשר"ת ז"ל דלאו למימרא שיהא בנדוי מאליו אלא שמנדין אותו והיינו דפרכי' ולימא אסור כלו' ובהכי משמע שראוי לנדותו שכך היא המדה לכל האסורים שהעובר עליהם ראוי לנדותו. דברי הר"ן ז"ל בפ' הנז' ועיין בתשו' הרד"ך ז"ל בית כ"ב ח"ה האריך בפרט הלז: (נא) אסור כ' הר"ן ז"ל סוף פ"ק דע"ז עלה דאסו' לעשות שותפות עם העכו"ם ז"ל אסו' אפי' איסורא דרבנן ליכא אלא ממדת חסידות אסור ומשום דלא מתסר אלא ממדת חסידות בעלמא אמרינן התם תיתי לי דלא עבדית שותפות עם העכו"ם ע"ש. ועיין בתוס' סנהדרין דס"ג ד"ה אסו' וכן בריש פ"ק דבכורות כתבו בזה

(נב) אסר מ"ש חכמים חכם שאסר לשון שאסר משמע שאסר בפי' לא חכם שלא רצה להורות ולהתיר כ"כ הרלב"ח סי' ק"ב

(נג) אף כתבו התוס' פ"ק דקדושין דט"ל ד"ה תני חדש ז"ל וא"ת ואמאי צריך להגיה אף לימא דקאי אכלאים ואומ' ר"י דכיון דכלאים דרבנן וחדש דאוריי' אין שייך למתני אף אכלאים ע"כ

(נד) אפילו כתב הרא"ש בריש הלכות ציצית בשם ר"ת שבמקום שהיל"ל אפי' ואמ' ואפי' מרבה ב' מילי והביא ראי' לדבר מהרי"ק בסוף כללי הגמ' ועיין בסוגיא דקדושין דף ע"ז ע"ב אמתני' דהאומ' זה בני ממזר אינו נאמן ואפי' שניהם מודים. ובעי התם מאי ואפי' ומשני לא מבעיא איהו דלא קי"ל אלא אפי' איהי דקים לה לא מהימנא ולא מבעיא היכא דאית ליה חזקה דלא מהימני אלא אפי' עובר נמי דלית ליה חזקה דכשרות לא מהימנא ע"כ

(נה) אפילו כתב הרמב"ן בפ' א"ט אבל מגבה אפי' כטרפ' דאסא טריפה יש לפרש וה"ה לפחות מכך מדקאמ' אפי' אלא אורחא דמילתא והר"מ במז"ל הכשיר בפחות מכן והכי מסתב' מדאמרינן בפ' מי שמת אפי' אכל כדי דינר דוקא דינר אבל פחות מדינר לא מהו דתימא ה"ה אפי' פחות מדינר כו' ובברכות אמרי' אפי' מיל מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוז' מכאן יש ללמוד שכל שיעורי חז"ל בכיוצא בזה אע"ג דקתני עלייהו אפי' דוקא כשיעורא הא פחות מכאן אין במשמע עכ"ל מהרי"ק ז"ל דק"ז ובדף ק' רע"ב

(נו) אפילו כתב בתשו' הלק"ט ח"ב סי' ק"א וז"ל ואודיעך עוד מה שקבלתי חילוק בין אפי' לאף. והוא כי אף אמרינן כשהחלוקה הראשונ' או האומ' הראשון הוא בהדיא אז אמרי' על הב' אף זו כראשון וכן אף פלוני כפלוני. אמנם אפי' לא אמר אלא כשהב' החלוקות מחודשות חלוקת הלא מבעיא וחלוקת האפילו ובתרוייהו אתא לאשמועינן מה דלא הוה שמעינן עד השתא דאי חלוקת הלא מבעיא היא בהדיא לא הול"ל אפי' אלא אף כלומ' אף זו כזו שהיא בהדיא אלא ודאי מדקאמ' אפי' ש"מ דבר מההיא דהיא בהדיא אתא לאשמועינן תרתי היינו הל"מ והאפילו. וראיה לזה מדברי מרן הב"י ז"ל בא"ח דשע"ט סוף ע"א שכתב ז"ל כתב רב שר שלום ט"ב שחל בשבת ונדחה ליום א' או שחל בא' בשבת שפיר דמי למיכל בשרא ולמשתי יינא אבל אין אנו רגילין כך אפי' בשבת אין אנו אוכלים בשר ושותים יין בסעודת המפסקת. ולישנא דאפילו דנקט הכי קאמר לא מבעיא בשחל באחד בשבת דהשתא התענית קבוע בזמנו וחמיר טובא אלא אפי' כשחל בשבת ונדח' ליום א' דלא חמיר כולי, האי דביום שבת שהוא זמנו לא חל כלל אפי' הכי אין אנו אוכלים כו'. ואפשר דהאי ואפי' אינו מדוייק והוי כאילו כתב ואף בשבת אין אנו אוכלים כו' ע"כ. הרי דבתירוצא קמא הלא מיבעיא והאפילו הם מחודשים ובתי' בתרא משום דלא ניחא תי' קמא למימר דחמיר כשחל בא' בשבת טפי מכשחל בשבת ונדחה קאמ' דאפי' אינו מדוייק והוי כאלו כתב ואף ואחתינהו לכשחל ביום א' וכשחל בשבת ונדחה בחדא מחתא וקאמ' דכשחל סעוד' המפסקת או משום יומיה או משום דחיה אף אלו דינם כמו בחול הרי דמשום דקאי לכשחל בחול דהוא מלתא דפשיטא קא עקר ליה מלישנא דאפי' ואוקי לה בלישנא דאף עכ"ל ולע"ד כן יש להוכיח מתלמוד ערוך בריש פ"ק דגיטין דתנן המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ רג"א אף המביא מן הרקם כו' ר"א אומ' אפי' מכפר לודים ללוד רשבג"א אפי' מהגמונייא להגמוניי' הרי דר"ג תני אף המביא מן הרקם משום דממד"ה פשוט אמנם ר"א ורשב"ג תנו בלשון אפי' משום דלא מבעיא מן הרקם והלא מבעיא דמכפר לודים הוו רבותא נמי. אלא דצריך להתישב בההיא דקדושין דתני האומר זה בני ממזר אינו נאמן ואפי' שניהם מודים כו' דחלוקת הל"מ פשיטא ופשיטא דאיהו לא קים לוה ותו דאיכ' חזקה דכשרות. ועוד עיין ביומא דף מ"ו דקאמ' התם אברי עולה שנתותרו עושה להם מערכה וסודרן ואפי' בשבת ועיין בפרק האומר דגיטין דף ס"ג במתני' דאפי' הם הראשוני' והם האחרוני' ומה שכתב הרשב"א שם בשם הרמב"ן דאשכחן דקאמ' אפי' ואינו לרבותא ע"ש

(נז) אעפ"י ואע"ג שניהם דבר א' דאע"פ ר"ל דב' שהוא שגור בפי הכל וכן לשון אע"ג ר"ל דבר שנראה לכל וגב הוא לשון חוץ כמו כלי חרס אין מטמ' מגביו והכונה הענין מבואר בנגלה כ"כ כת הקודמין ז"ל. וכתב הר"ב כ"מ ז"ל בפ"א מהלכות רוצח דלשון אע"פ הוא כלשון אפי' דיש לו לא מבעיא ע"ש

(נח) אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר כתב רבינו יונה ז"ל ריש פ"ק דברכות דמשום שאינו מוכיח לגמרי אמר אין ראיה לדבר. והר"ן ז"ל בפ"ק דפסחים וכ"כ רש"י שם דמש"ה אמר אע"פ שאין ראיה לדבר משום דד"ת מדברי קבלה לא ילפינן ע"ש. וכתב מהרי"ק ז"ל בסוף כללי הגמ' בשם המפרשים ז"ל דאשכחן במשנה ששונ' התנא לשון אע"פ במקום שהי"ל לשנות הואיל בפי"ו דכלים החמת שיעורו כב' פקעיו' של שתי אם אינה מקבלת של שתי אע"פ שמקבלת של ערב טמאה כו' וכיוצא במשנה הנז' בבית הקערות ובית הרעי דע"כ לפרש דלשון אעפ"י טעמא הוא כלומ' הואיל ומקבל כו' ע"כ

(נט) אפשר כתב בתשו' הר"ב פרח מ"א סימן ק"ו שכשכותבין הראשונים ז"ל בדבריהם אפש' אין לחוש ולומ' שמא ספוקי מספ"ל דהא אשכחן ליה להרא"ש ז"ל בפ' השולח שכתב גבי נדר ע"ד רבים דהבעל יכול להפר אפי' נדר שהודר ברבים דעל דעת בעלה היא נודרת ואפש' אפי' אם יבטל הבעל דעתו ויתן לה הבעל רשות לדור עד"ר אינו מועיל כיון דסתם אשה ע"ד בעלה היא נודרת ע"כ. ופסקו הטור באה"ע ס"ס צ"ו בפשיטות שכתב ז"ל ואפי' נתן לה הבעל רשות שתדור ע"ד רבים ע"כ וכ"כ בפסקי הרא"ש. ודכוותא איכא טובא דכותבי' ואפש' אינו משום שמסתפ' בדב' אלא דרך ענו' כותבי' כן ע"כ.