קהלת יעקב (ליסא) צא

והמרקד בשבת נסקל וביו"ט סופג את הארבעים ושם א"א לומר דמיירי בבורר וטוחן לחול דא"כ למה נקט המרקד והטוחן הא בכה"ג אפי' בבישול ואפייה ליקה א"ו דאלו מלאכות אפי' לצורך אכילה לוקה

סעיף ג' אין מוציאין משא. עיין מג"א ס"ק ה' דאין לפרש משום שביתת בהמתו דהא האדם עצמו מותר להוציא וכו'. ולכאורה קשה דהא לא הותר הוצאה רק לצורך אוכל נפש או צורך היום ואפשר שהוכחתו מדלא חילק שמותר לצורך א"נ ואח"כ מצאתי בפ"מ שכתב כן ורימז לסי' רמ"ו סס"ג במ"ש דיש לאסור וכו'. ועיקר הקושיא שהביא מהירושלמי דאין רוכבין י"ל דיש לחלק בין מחמר שהוא משום לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך אלמא דחשוב מלאכה להאדם שעושה מלאכה עם הבהמה אסור אפי' ביו"ט כיון שהתורה חשבה למלאכה מה שהאדם עושה עם הבהמה וביו"ט ג"כ כתיב לא תעשה מלאכה נכלל בזה ג"כ המלאכה שעושה הבהמה בגרמת האדם כגון מחמר לחרוש או לשאר דברים שאינו צורך היום כלל משא"כ שביתת בהמה דאינו רק מצות עשה דלמען ינוח ומצות עשה דשביתה אפי' באדם יש פליגתא בש"ס אי חייב ביו"ט דהא פליגא אי יו"ט עשה ול"ת הוא ולכך מותר ביו"ט ואין בו משום שביתת בהמה. ובירושלמי דאמר אין ע"ג בהמה ע"כ אפי' בבהמת חבירו הוא ואף על גב דהירושלמי דאמר משום שביתת בהמה ע"כ כוונתו על מחמר וזה אסור ביו"ט אבל הרמ"א מיירי שם להשכירה לגוי דאין בו רק משום מ"ע בשבת ביו"ט מותר דמנין לנו לחדש מ"ע זו ביו"ט כיון דלא כתבו גבי יו"ט

סעיף ד' נולד אסור. עיין מג"א ס"ק ז' שכתב דהרמ"א וכו' וסיים א"כ אין לטלטל עצמות שנתפרקו ביו"ט וכו' רוכבין והוא תמוה דא"כ להרמ"א שהכריע שנולד אסור ואפי' בשבת אסור לטלטל עצמות שנתפרקו בשבת. ובסי' ש"ח במג"א ס"ק נ"ד כתב דכשנתפרקו בשבת פשיטא דשרי ע"ש (ומ"ש בהג"ה הנדפס במגינים דפוס אמשטרדם בצידו כאן ובסי' תצ״ט ובסי' תק"א דנולד שכ' הרב בהג"ה היינו עצמות שאינן ראויין כלל אפי' למאכל בהמה ע"ש והוא תמוה מאוד דבאינן ראויין כלל אסורין לכ"ע אפי' נתפרקו מע"ש כמו אבנים וצרורות ומעות כיון דליכא תורת כלי עליה אלא ע"כ מיירי בראויין למאכל בהמה וחשובין נולד דאתמול כשהי' דבוקין בבשר נתבטלו למאכל אדם והיו חשובין כמאכל אדם לאדם וכשנתפרקו בשבת עומדין ומוכנין לבהמה ומוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה ונשתנו מעומד לעומד והוי נולד)

שם וא"צ שירשום. עיין מג"א ס"ק יו"ד דבפירות דחזי ולא חזי לכ"ע צריך שירשום וכו' דאיכא למיחש דשביק הרעים ונוטל היפים וכו'. ומדברי התוס' ביצה דף ל"ד בד"ה ואומר מכאן שהקשו דמיחלפיא שיטתי' דב"ה ע"ש. וע"כ הפי' היא כמ"ש הפר"ח דשם אמרינן בגמרא דאי לאו חששא דשמא שביק כחושים הי' סגי באומר מכאן אני נוטל וע"ז תי' דשאני הכא דאקצי' בידי' ע"ש מוכח דבפירות לא שייך חשש זה דאלת"ה לא הוי מקשי מידי די"ל דמתני' מיירי ג"כ כה"ג ואפשר לומר דהתוס' הוכיחו דאי תימא דמיירי בכה"ג א"כ מ"ט דר"א דמתיר הא ל"פ ביש וב"ה בזה

שם ומותר להכין. עיין מג"א ס"ק י"א שרימז לסי' תק"ג כוונתו לקושית הט"ז דשם מבואר דאסור להכין מיו"ט לחבירו וע"ז רימז לסי' תקכ"ח דלהתנות תנאי מותר כמו בסי' תקכ"ח גבי ע"ת. ולפ"ז בשני ימים טובים של ראש השנה אסור להכין מיו"ט