קהלת יעקב (ליסא) פג

עבד וא"ש ג"כ הא דצריך ב' קראי למעלין ולאין מורידין דקרא דמעלין צריך כשהקדושה קיים כי עדיין ראוי לקדושה ורוצה למכרו דבעינן עילוי דוקא ולכיוצא בה אסור וקרא דאין מורידין צריך לכשנתבטל מקדושה ראשונה וא"א שוב להשתמש בו לקדושה הראשונה דמותר לכיוצא בה ואיצטריך קרא דעכ"פ אין מורידין וא"ש התוספתא שהביא רש"י בפ' בני העיר דיליף מקרא דבצלאל ולא מקרא דמחתות שהביא במנחות משום דרצה ליליף אף במקום שהקדושה קיימת שרשאין לבטלה בשביל העלוי ויליף שפיר מהקמת המשכן דהעביר בצלאל מהאומנות אף שהי' עדיין קיים והי' ראוי ג"כ להקימה והורידוהו מהאומנות כדי לעשות עילוי להקמה על ידי משה רע"ה וזה לא הי' יכול ליליף מקרא דמחתות של קרח ששם א"א הי' לשמש להקטרה דכלי המשכן ציווה הקב"ה לעשות דוקא ע"י בצלאל וע"כ הי' צריכין לקלקל ולעשות מהם קדושה אחרת א"נ אפשר לא הי' צריכין כ"כ מחתות. וגם כיון שהי' אפשר להעלות להעילוי שהי' צריכין לכך הי' מעלין ומ"מ יליף שפיר בתוספתא דהביא רש"י פ' בני העיר מיני' דאין מורידין והיינו אחר שנתקלקלו לא הי' עושין מהם דבר שיש בו הורדה לקדושה הראשונה כנין ציפוי לקרשים אלמא דאין מורידין והא דיליף במנחות מהאי קרא דמעלין הכל אחד דכיון דמיירי בא"א בכיוצא בו כיון דא"י ממילא דע"כ צריך לעלות אף דבכיוצא בה ג"כ מותר ומ"מ במחתות הואיל ולא אפשר לכיוצא בו כמש"ל ע"כ פי' צריך לעלות אכן מן הדין אפי' לכיוצא בו הי' מותר אלא להורדה אסור ומה שהביא הגמ' לעיל מיני' קרא דבצלאל לאין מורידין לא מבצלאל יליף כמו בתוספתא רק מיריעות וקרשים של משכן דשם מיירי בענין אחר שאינו רוצה כלל לבטל הקרושה לעשות קדושה אחרת רק שהעשוי' יהי' דרך עילוי כגון מכסף לזהב וזה שפיר יליף מיריעות וקרשים של משכן כמו שפירש"י שם

שם יש אוסרין. עיין מ"א ס"ק ד' ונ"ל לומר דכוונתו דעתו דוקא ס"ת וכו' ע"ש ואין דבא לפרש דעת המחבר שהוא דעת הרמב"ם דהא ד' המ"א דהרמב"ם אין מתיר רק בביהכ"נ וממחבר משמע דכל קדושה מותר למכור לכיוצא בו כגון ספרים לספרים לכן נראה דהמ"א כתב זה לחלוק על המחבר שכתב י"מ שהוא דעת הרמב"ם על כל הקדושות וע"ז כתב ונ"ל דעתו. כלומר דנ"ל שהרמב"ם אינו מתיר רק בביהכ"נ. ומ"ש המ"א לחלק דבס"ת המכירה בעצמו הוא אסור וכו' אבל בביהכ"נ וכו' שמא יש אחד שאינו מסכים וכו' אין לומר בכוונתו בבית הכנסת כשבונין אחרת ודאי הכל מרוצין כמ"ש בסי' קנ"ב ס"ק ב' דא"כ תיקשי גם בכרכין לישתרי דהא בכרכין ג"כ הטעם שמא אחד בסוף העולם אינו מרוצה וכשבונין להם אחרת כולן מרוצין כמ"ש בסי' קנ"ב לענין סתירה. אך זה יש לדחות די"ל דס"ל כהתוספת ר״פ בני העיר דהטעם בכרכין משום דקדושתו חמורה וכצ"ל במג"א ס"ק י"ב ע"ש אך מ"מ הלשין אין סובל פי' זה. לכן נראה בכוונתו דבס"ת ע"כ אין הטעם באיסור מכירתו משום דמפקע קדושה דהא ס"ת נפקע קדושתו במכירה. וע"כ דמכירה לקדושה בעצמותה הלא איסור ולכך אסור המכירה אף לכיוצא בו משא"כ בביהכ"נ אין במכירה בעצמותה איסור רק האיסור כשמוכרין להוריד מפקיעין קדושתה ממנה והיינו קדושת כבוד כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן דהא יוצאה לחולין ע"י מכירה זו וזט״ה יכולין למכור ושלא בזט"ה במא"ה יש לחוש שמא אחד אינו מרוצה והוא אצלו בזיון מצותו כיון שכ"ז שאינו מרוצה וצריך