קהלת יעקב (ליסא) פ

דעתו מהני אם הי' בפני עדים ולא תלי' זה בזה א"כ למש"ל להרמב״ן הביאו הרא"ש למידחי דהא דפריך ודילמא ארצוי ארצי' קמי' כוונת הגמ' דילמא ארצי' קמי' היינו האב קמי' הבן למיהוי ליה שליח יע"ש ואם איתא בלא"ה מצי לדחות דלמא כוונת הגמרא דארצי' קמי' שחפץ לקדשה והגילוי דעת הי' בפני עדים ולשיטת הח"מ והב"ש היכא שגילה דעתו בפני עדים כ"ע מודים דמהני אף דהודאות המשלח ל"מ מ"מ ג"ד מהני אלא ודאי דלהך דיעה דסובר דל"מ הודאות המשלח בפני עדים גם גילוי דעת בפ"ע ל"מ מידי ולכן צ"ע על הח"מ והב"ש כן נראה לפענ"ד

סי' ל"ז ס' י"א ואפילו שידכה וכו' בח"מ ובב"ש הביאו קושי' בשם הב"ח מ״ש שידכה מגילה האב דעתו שהי' חפץ לקדשה לאותו שקידשה דמהני כמ"ש בסעיף שאח"ז ושידכה הוי ג"כ כגילה דעת. והנה הם סמכו קושיתם על הרב המחבר ולדעתי לק"מ דהדין של גילוי דעת נובע מהרמ"ה ז"ל והוא סובר דנתרצה אחר כך מהני מש"ה אם גילה דעתו מעיקרא חיישינן שמא נתרצה כששמע ועל זה סובב שיטת המחבר דסיים בסעיף זה בשיטת הרמ"ה דמהני ריצוי דאחר הקידושין וע"ז הביא שיעת הרמ"ה ג"כ דמהני ג"ד משא"כ אי נימא דל"מ ריצוי דאחר הקידושין ממילא ל"מ מידי הגילוי דעת. והראי' לזה דהרי"ף ז"ל דהקשה ג"כ קושית הרמ"ה מהך סוגיא דקידשה קריבי' באיגרא למ"ל טעמא דאביי ורבא משום ש"י לא יעשו עולה או משום חזקה הא אף אם נתרצה ל"מ ותירץ שם בענין אחר ומיאן בתירוצו של הרמ"ה משום דסובר דל"מ ריצוי כלל. ומש"ה ל"מ לדידי' הג"ד כלל ומש״ה גם על הרב המחבר לק"מ רק על הרמ"ה תיקשי דסובר דל"ח לשמא נתרצה בשידכה ובגילה דעתו חייש לשמא נתרצה וע"ז צריכין לתרץ כמו שכתבו דשידכה ל"ה רק ג"ד דרוצה בהקידושין עצמם אבל לא שתקבלם היא בעצמה. ולי נראה לשיטתם לעיל בסימן ל"ה סעיף ג' דלדעת הפוסקים דבעינן מינוי שליחות בעדים ול"מ הודאות המשלח בפני עדים גם הנ"ד צריך להיות בפ"ע דהג"ד הוי כמינוי שליחות יעש"ה. ולזה יש לתרץ הקושי' הנ"ל בפשיטות דהכא איירי בשידכה רק שהודה ששידכה לזה המקדש בלא עדים א"כ אף דהוי הא דשידכה כמו מינוי שליחות מ"מ הלא אף מינוי שליחות ל"מ מידי ולקמן בסעיף שאח"ז איירי שגילה דעתו בפני עדים והוי מינוי שליחות ומש"ה מהני רק כיון דאין דרך לעשות בתו שליח מש"ה לא הוי רק ספק שמא נתרצה כמ"ש הר"ן הביאו הב"ש ס"ק כ"ד כנ"ל

שם וי"א שאם נתרצה אח"כ מהני הקידושין משעה ששמע. והוא תמוה דלפ"ז איך יפרנס בגמרא דמהני פיתוי לשם אישות אם נתרצה אחר כך והפיתוי היינו קדושי ביאה וביאה לא מהני לאח"ז דכבר כלה הקידושין ואין לה במה להתקדש. אחר כך מצאתי קושיא זו באחרונים ולפענ"ד נראה ליישב למאי שכתב הרמב"ן ז"ל ריש פרק כל הגט בהא דאמרינן בגמרא דהך מתניתין דקידשה על מנת שירצה אבא אתיא כמ"ד יש ברירה והקשה הרמב"ן ז"ל דהא אנן קיימ"ל דאין ברירה ופסקינן כהך מתניתין דמקודשת. ותירץ וז"ל ועדיין אני אומר דשאני הך דעל מנת שירצה אבא שכיון דהדבר מסור ללב אין אומרים הוברר הדבר למפרע שרוצה משעה ראשונה אלא למ"ד יש ברירה ואנן קיי"ל כר' יוסף דעל מנת שלא ימחה הוא כו' עכ"ל, ולפ"ז אני אומר ג"כ דהא דס"ד דמהני ריצוי אף בקידושי ביאה אזלא כס"ד בגיטין דעל מנת שירצה אבא לא הוי רק מטעם ברירה וכשרצה