קהלת יעקב (ליסא) עא

והנה בדרישה על טור יו"ד תמה על שנהגו לפדות בכור במרגליות ושאר תכשיטין ובקידושין דף ח' מדמי פדיון הבן לקידושין ע"ש. והנה בספר המקנה כתב דאפי' בשאר מכירות בעינן סמיכות הלוקח. והקשה דא"כ לר"י הא דקיי"ל דפחות משתות נקנה מקח נימא כיון דלא שמוהו מעיקרא לא סמכה דעת הלוקח שהמקח שוה כל כך וכן לדידן באבנים טובות ומרגליות האיך אנו קונין בלא שומא ומתוך כך העלה לחלק בין דברים שיש בהן דין הונאה לאין בהם ותמיהני דא"כ בקרקע ושטרות דאין בהם דין הונאה יהא צריכין שומא מקודם לר"י ואמאי לא מצינו בזה שום רמז בש"ס

לכן נראה דהא דבעינן כאן סמכא דעתי' היינו דוקא אם רוצה לקנות בכסף או בשוה כסף דמוכח מקרא דשוה כסף ככסף אזי אמרינן דצריך שיהא השוה כסף דומה לכסף עצמי דיסמוך דעתו שיהא שלו בודאי ואפי' ללישנא קמא דבעי סמיכות דעת נ"כ יליף מכסף עצמו רק דבהא פליגי דלישנא בתרא בעי שיהא דומה לגמרי לכסף אפי' לענין קיץ מה כסף דקיץ אף כל דקיץ ולישנא קמא סבר דא"צ להיות דומה רק לענין סמיכות דעת ולפ"ז הא דאמרינן דבעבד עברי דאינו נקנה בתבואה וכלים הטעם נמי כיון דרוצה להקנות עצמו בתורת שוה כסף ווז בעינן שיהא דומה לכסף עצמו שידעו כמה הוא שוה ואז יסמוך דעתו שבודאי יהי' שלו החפץ דאם אינו יודע כמה הוא שוה דלא שמוהו מקורם אינו מקנה עצמו דאילו אינו שוה כל כך כפי מה שרוצה להקנית עצמו כגון במנה וא"כ יהי' המקח בטל כשיהי' הונאה אפי' דבר מועט ויצטרך להחזיר החפץ אבל אם פירש שמוכר עצמו במנה ונותן לו חפץ שיהי' שלו כפי השומא והמותר ישלים לו בין בקידושין בין בעבד עברי הוי ככסף ממש דקני דהא סמכא דעתי' דהחפץ יהי' שלו והמותר ישלים והוי כאומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר דמקודשת וישלים וכן בכהן כשנותן להכהן החפץ בעד דמי הפדיון והכהן סובר ששוה כל דמי הפדיון וגם הבעה"ב נותן לו החפץ בעד כל דמי הפדיון דוקא וא"כ אם ימצא אחר כך שאינו שוה כנגד כל דמי הפדיון יצטרך להחזיר החפץ וא"כ לא סמכא דעתיה דכהן דהחפץ יהי' בודאי שלו דשמא אינו שוה כנגד דמי הפדיון ואז הבן אינו פדוי ויצטרך להחזיר החפץ אבל אם אומר לכהן הא לך חפץ זה על פדיון בני כפי השומא שישומו אחר כך והמותר אשלים הרי סמכא דעתי' דהחפץ יהא בודאי שלו דאף אם אינו שוה דמי הפדיון מ"מ בנו פדוי וישלים כמי באומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ואם כן גם כאן דאם ישלים יהי' בנו פדוי והנתינה חשיב נתינה למפרע ואפי' גזלוהו לסטים מן הכהן קודם שנשום משא"כ בהא דלעיל דנותן לי החפץ בעד כל דמי הפדיון דלא חשיב נתינה כלל כיון דלא סמכא דעתיה ואם נגזל בנתיים לא נפטר מן הפדיון דאחריות דמי הפדיון על האב עד שיהא בנו פדוי

ולפי"ז נסתלק תמיהות הדרישה על מנהגינו שאנו פודין הבכור באבנים טובות ומרגליות לא מבעי' לשיטת הר"ן דהטעם הוא שאין מקדשין במרגליות מפני שהאשה סבורה שהוא שוה הרבה יותר וסבורה להתקדש בהרבה זה לא שייך כלל בפדיון הבן דהא אינו מחויב ליתן יותר מחמש סלעים ומה לנו שהכהן טועה בדעתו וסובר ששוה יותר מ"מ בנו פדוי אלא אפי' לשיטת הרא"ש דהחשש הוא שמא אינו שוה כפי מה שהבטיח לה לקדשה ולא סמכא דעתה דהחפץ יהא שלה וא"כ לכאורה כאן נמי דלמא המרגליות אינן