קהלת יעקב (ליסא) סד

בהפועל והתשלומין שחייב הפועל לשלם לפעמים כשחוזר בו כגון בדבר האבד הוא מצד גרמת היזק וכיון שאין בו קנין לא חשיב נתינת כסף בשעת קידושין ואין לה שום קנין בו וגם הפועל א"י לתבוע השכר עד שגומר דאימר יחזיר בו ותצטרך ליתן למי שיגמור הפעולה כל השכירות וכשגומר כבר נעשה עליה מלוה למפרע אבל כאן שקונה את החפץ שיהי' משועבד לשמש בו במשיכה זו חשיב כנותן במתנה חפץ לפירות על זמן מה דודאי נתינת כסף גמור ומתקדשת בו

סעיף ב' ואקדש לך ונתן לו ואמר לה. עיין ח"מ וב"ש שחולקין על הב"ח דס"ל דאמירה צ"ל תכ"ד של הנתינה וס"ל דמהני האמירה אפילו אחר זמן רב אחר הנתינה. והנה בס' המקנה הקשה מסי' כ"ז סעיף ג' דבמקום דלא הוי קידושין צריך לחזור וליטול הימנה ומבואר בסי' קמ"ז דכל היכא דהוי חשש גט א"צ לחזור וליטלו אבל היכא דאיכא חשש גט צריך ליטול וכיון דבנתן הוא ואמרה היא הוי חשש קידושין אין מועיל האמירה ע"ש. ולפענ"ד נראה דאין כאן קושיא דבשלמא בגט דכל היכא דהוי חשש גט קאתי לפוסלה מן הכהונה אפי' מדאורייתא א"נ אפילו קנין דרבנן כיון שיש לה בנייר הגט קנין והוא שלה שוב א"א לגרשה שוב לדברים שיאסר' עליהם בגט זה משא"כ בספק קידושין איכא ממ"נ דאם הקידושין ראשונים סגי בזה ואם לא הי' קידושין כלל המעות הוא שלו לגמרי ומהני אמירתו כמו בפקדון. ומה שכתב עוד הואיל והמעות תחילה לשם קידושין ניתנו לכך אפי' נתאכלו המעות לא הוי מלוה כמו במקדש לאחרים וכמו התקדשי לי באלו דאפי' אוכלת ראשונה קודם גמר הנתינה מקודשת כמבואר בסי' ל"א ואף שהאמירה הי' קודם גמר הנתינה אם כן ה״ה היכא שהנתינה הי' קודם האמירה ע"ש

ולפענ"ד נראה שאף שא"צ תכ"ד מ"מ בעינן שיהיה עסוקין באותו ענין וכן כשאמר התקדשי באלו נלענ"ד דאם אכלה הראשונות שלא הי' בהן ש"פ ואחר שנה באתה ונטלה האחרונה להשלים הש״פ ולא דיברו כלום משום קידושין דאינה מקודשת דכבר נעשו הראשונות מלוה או גזל וגם בשעה שנגמרו הקידושין לא דיברו כלל מעסקי קידושין ומה"ת לא ניחוש שמא חזרו מהקידושין בזמן רב דאחר שאין עסוקין באותו ענין שוב אין חילוק בין זמן מרובה ובין זמן קצר דאין שיעור לדבר ומכ"ש הכא דנתן הוא ואמרה היא דהוי ספק קידושין ול"ד לאחר למ"ד דשם כתב הר"ן הטעם משום דמחויבת להחזיר הקידושין והכא כיון דקידושי ספק הי' בשעה שנתן הוא ואמרה היא וקיי"ל בסי' נ' דקידושי ספק לא הדרי קידושין וא"כ בשעת גמר קידושין אין לו במה לקדש. לכן נראה ברור לפענ"ד שהאמירה והנתינה צריכה להיות בעסוקין באותו ענין

שם אבל אם הרויח זמן מלוה על פה. עיין ח"מ וב"ש שהקשו הא מ"מ ההנאה של פיוס ש"פ הוא לה ואמאי לא תהי' מקודשת בהנאה זו ע"ש. ולפענ"ד נראה דלא קשה כלל דהא באמירה תן לפלוני אפילו אמרה רק תן פרוטה לפ' ואקדש לך מקודשת מדין ערב וגם א"צ לומר בהנאת פיוס נתינת הפרוטה דקבלת הפרוטה שקיבל פלוני חשוב ממש כאלו קיבלה האשה בעצמה ממש כמו בערב משא"כ בהרוחת זמן צ"ל ה"א מקודשת לי בהנאת הרוחת הזמן היינו מה שצריך ליתן פרוטה לפייס לפלוני שירויח הזמן וגם צריך שיהי' ההלואה סך גדול כ"כ שיהי' עולה סך השליחות לפייס שירויח זמן ש"פ. אבל אם ההלואה בעצמה הוא רק פרוטה ודאי דהשליחות של פיוס הוא פחות מפרוטה ואינה מקודשת והוכחת הרשב"א מערב שלא בשעת מ"מ רק דלא